בשבוע טעון כל כך, שבו מצוין יום הזיכרון לשואה, קשה שלא להביט סביב ולתהות אם יש לנו בכלל פריבילגיה להתקשקש עד לב השמיים על כל בדל סרטון בוואטסאפ ועל כל ציוץ מטופש ברשתות החברתיות. לפעמים נדמה שזה כל מה שאנחנו עושים בזמן האחרון.

רק בשבוע שעבר סערנו סביב הסכם הגירוש שבוטל והאשמת הקרן החדשה, ואז הגיע העדר הנגדי, ומאות אלפי שקלים נתרמו לקרן בדהרה. על מה ולמה היה הכל מעבר לריב הרגיל? האם פתרנו משהו? נדמה שאת מיטב מרצנו אנחנו משקיעים בלשרת איזו אינרציה, ולעשות דווקא לאחרים.

בעוד מספר ימים נחגוג 70 שנה, מי היה מאמין. מדינה של נס רפואי. מתפתחת ומשגשגת כנגד כל הסיכויים ולמרות הכל. בתקופה הזו של השנה בכל פעם מחדש מדהים עד כמה חכמים היו מייסדיה כשקבעו לנו את סדר השבוע החשוב הזה. בסופו אומנם נחגוג עצמאות, נרקוד ונשתכר, אבל לא לפני שנעצור בדומייה ביום השואה וביום הזיכרון. שבוע שכופה עלינו לקחת פסק זמן מהטרלול ומהשנאה התהומית שפיתחנו זה לזה. שנאה שמבעבעת ללא הרף. אבל אם מישהו מעיר לנו על זה, אנחנו מיד מכחישים. אני? מה פתאום, אין לי תא אחד של שנאה בגופי, אני לגמרי ענייני, וחוץ מזה הוא התחיל.

רק תראו במה התעסקנו השבוע: בעוד אזרחים סורים מופגזים בנשק כימי, אנחנו מגיבים בססמאות שלא באמת מיועדות לתת מענה כלשהו, אלא רק להתנגחות באחר. אלה שטוענים שאחרי השואה רק נאצי יכול לעמוד מנגד, ואלה שאומרים שאם ככה הנאצים החדשים נוהגים בינם לבין עצמם, אפשר רק לדמיין איך ינהגו כלפינו. רק על דבר אחד אנחנו שוכחים לדבר: מהו באמת הדבר הנכון והמוסרי לעשות לגבי סוריה?

הלוואי שהייתה תשובה ברורה. אחרי שהתרגלנו לשלוף את אלמנט ה״נאצי״ הדרמטי בכל ויכוח עייף, קצת קשה להבחין שהמתרחש בסוריה הוא באמת סוג של שואה. מיליונים שהפכו לפליטים, יותר מחצי מיליון שנרצחו בגז ובמיתות משונות.

העולם האמיתי הוא מוזר ומורכב, רחוק מלהיות אידיאלי, והתשובות הנכונות לא כתובות בשום מקום במהופך, והן גם קצת פחות נמהרות ונחושות מתסריטי תוכניות הריאליטי. הפילוסוף קרל פופר אמר פעם שההבדל המהותי בין ידיעה אמיתית להשערה הוא שהידע נמצא רק בחיפוש המתמיד אחרי האמת ולא בחיפוש הוודאות. ואילו אנחנו כבר יודעים הכל מראש, ובעצם מחפשים רק את ודאות האינסטנט. את האמת לכאורה מצאנו מזמן. עכשיו אנחנו רוצים רק לנצח בוויכוח.

זה בדיוק מה שקרה לאחר שבהפגנה בעזה נהרג עיתונאי. מיד נשמעו זעקות שצה״ל אשם ברשלנות ויש להקים ועדת חקירה. המהדרין ידעו לומר מראש שמסקנותיהם תהיינה מטויחות. הגילוי שהעיתונאי היה קשור לחמאס לא ממש הפריע לחובבי הוודאות בסגנון האינסטנט. מצד שני, כל מי שהתרברב שידע מראש שהעיתונאי הוא טרוריסט, הוא חובב ודאות בסגנון אינסטנט, פשוט מז׳אנר אחר. הוא רק ימשיך להתעלם מכך שבמציאות של עזה קשה לשרוד בלי לעבוד איכשהו עם הגורם השולט.

כשגמרנו עם זה, עברנו להפיץ סרטון מעורר חלחלה של חייל שצוהל אחרי שפגע בפלסטיני, וכדי לנקות את מצפוננו ירדנו עליו רצח. אבל מה הוביל אותנו למסקנה ששיפוטיות יתר ומשפטי שדה מעידים על אנושיות? שכחנו שמהצד השני מניחים מטענים על הגדר ושאנחנו שולחים לשם ילדים בני 20 שלפעמים לא ישנים במשך יממות כדי לוודא שאף אחד לא ייפגע. אין פלא שהסרטון הבא הראה כמה סהרוריים שהגיעו למסקנה שלהציק לחיילי צה״ל זו גבורה.

הפכנו למומחים עולמיים בגינוי, בהוקעה, בהחרמה ובהקצנה של דברים כדי לבלוט מעל שאר הצעקות. השיעור שלנו הוא לשנוא פחות, זה די ברור, אפילו  קצת בנאלי. הרי שנאה היא מה שהוביל לדברים הקשים שאותם אנחנו זוכרים השבוע.

מה שבאמת דרוש לנו הוא דקה של דומייה שבה נזכור שלא חובה לנטור טינה, להחזיר במלוא הכוח ולהאשים אחרים שגנבו לך את המדינה. לא חייבים להתאבד על כל בדל ערך ולשכוח ערך אחד חשוב. עד כמה שהשיעור ילדותי, משום מה טרם הפנמנו שהאויבים נמצאים בחוץ, שלאנטישמיות פנים רבות וגם לשנאת ישראל. אנחנו צריכים ללמוד להסתדר בתוך הבית ולזכור שאף אחד מאיתנו אינו מושלם.

אנחנו כבר לא חלשים וחסרי אונים כמו פעם. יש בכוחנו להגן על עצמנו, ואין סיבה שלא נעשה זאת. מצד שני, יש בכוחנו לא רק להתגונן, אלא גם לשנות דברים. השיעור הוא לא להסלים את הוויכוח, אלא להרגיע אותו כדי להכיר במורכבות המציאות וללמוד להסתדר. הכל אצלנו בפול ווליום, פול עצבים, פול אמפליפיקציה. כולם כל כך עסוקים במאבק למען עוד מלחמה או למען השלום, עד שקצת שכחנו את הבייסיק, לא?

tguvot@maariv.co.il