לקראת יום העצמאות ה־70 הרהרתי בסברה שקובעת שאנחנו עם סגולה. בסיומו של חישוב קל ולא מדעי הגעתי למסקנה שאכן זו האמת. לנו, הישראלים, יש יכולות מדהימות. כישורים שאחרים לא מעיזים לחלום עליהם פורחים בקרבנו בשפע. הפער כל כך רב ועצום, עד שאפילו יתאמצו בני אומות זרות ויעבדו בפרך אלפי שנים, ויתייעצו עם מומחים ויראו "פאולה וליאון" כל בוקר, ויתאמנו אצל מיכל צפיר ואירה דולפין, ויקראו את כל ספריו של יובל נח הררי מהסוף להתחלה ולהפך; עדיין לא יגרדו את סוליות נעלינו ובחיים לא יגיעו לרמתנו. בחיים.
 

נכון, אומנם קטגוריות ההצטיינות שבהן זכויותינו רבות עלולות להיות מוזרות, ועדיין אין גדולים כמונו. נתחיל מזה שאנחנו אלופי העולם בהיסטריה. ההאצה בתחום החשש מאפס למאה הפכה כאן לאומנות מרהיבה. כל מכשול קטן וקטנטן תופח במהרה לחרדה קיומית ודרמטית, שאם במסגרתו לא נבצע את הבחירה הנכונה נלך כולנו לעזאזל.
 

הצלחה יתרה ויוצאת דופן בזירה משנית של הספורט הזה רשמנו בתחום התחלואים והמגיפות: שפעת, שעלת, חצבת טורקית, מחלה קלה או בינונית מינוס גוררת בשניות המולה תקשורתית, אייטמים ב"שש עם עודד בן עמי", דרישה להתחסן, מחסור בחיסונים, חדרי מיון מפוצצים, מפולת של תרופות חלופיות, אינפלציית מקסמי סבתא ומבול חליטות תה בלתי מוסברות. בשלב השני ניחשף להופעות תכופות של פרופ' רפי קרסו על המסך, שמטרתן להרגיע את הציבור. אחר כך תגענה הבלחות חוזרות ונשנות של סופר נני, שתנסה להשקיט את הילדים לנוכח העובדה שהוריהם בהיפרוונטילציה. 

מרגיע את הציבור. קרסו. צילום: 103FM מרגיע את הציבור. קרסו. צילום: 103FM

 

בריאות טובה או לקויה העסיקה אותנו היהודים מתחילת דרכנו. זה כבר ידוע. אבל מה לגבי היכולת לעקוף ולהשתרבב בתור? מאין הכישרון הזה הגיע? תרגיל מתמטי לא מורכב: קחו תור סביר במדינה מערבית ממוצעת שנדרשות, נגיד, ארבע שעות כדי להגיע לתחילתו. ישראלי מן המניין יכול לבצע את המטלה בחמש דקות. ישראלי מהיר יסיים את המשימה בשתיים וחצי דקות, וישראלי מקצועי יפצח את המכשול בדקה ורבע ובו בזמן ייקח מנה שנייה. מסתבר שפיתחנו גמישות גנטית בלתי מוסברת: העין שלנו הפכה לרגישה לחרירי מולקולות שנפערים בין בני אנוש העומדים בקרבה, וההתפלחות קובעה כפעולה המרגיעה את הדופק במקום לגרום להזעה ולייסורי מצפון. 
 

גם בתחום הפרנסה עברנו שינוי דרסטי. בחלוף השנים התמקצענו בלהפוך עבודות פשוטות למסוכנות ומאתגרות. מציל בבריכה, עניין שבעיקרו דורש שליטה קלה במשרוקית, יכולת מריחת קרם שיזוף בעובי אחיד, כרס סמלית ואנגלית ברמה של הדרכת תיירת למיקומו של הגזלן המקומי, הוא עכשיו סקטור שבו מסתכנים בפיצוח הגולגולת ובמוות בייסורים. מציל מקומי צריך לדעת איך למנוע מאנשים לטבוע ובמקביל להבין מה הטרמינולוגיה הנכונה והמצננת שיש להפעיל בקרבת המים. 
 

הנופשים בארצנו, בשל שילוב קדוש של שמש, וודקה רד בול ותעריפי מלון בלתי הגיוניים, חוטפים ג'ננות בעוצמת צונאמי, ובלי שום סימן מקדים מתחרפנים. בהתאם לזאת, מי שפונה לאחר באזור המקפצה בשיח לא מנומס, עלול למצוא עצמו מפורק לחתיכות ונשלח לביתו כשהוא ארוז. 
 

באוויר ובטיסות המצב לא פחות סבוך. דייל שיאחר בהגשת דרינק, יתמהמה באספקת כרית או חלילה לא ימכור לנופש מרובה דולרים סחורה לפי הזמנה מיידית, יינעל בשירותים כשהוא כפות בחגורות בטיחות תלושות ויחטוף מטר קללות קריאטיביות, שאפילו עטו החד של נסים אלוני לא יוכל לשחזר. 

בנוסף לאלו, לאחרונה נדמה לי שצמחנו להיות אדירים בתחום המשברים הפוליטיים ופליטת זעקות השבר. לראיה: שינוי בסדר ובזהות הנואמים והגמשת הפרוטוקול בטקס - שבשיאו חיילים מאיירים, תוך שימוש וירטואוזי בגופם, צורות של טנק, נשר וקיפוד - קורעים את הציבור לשניים ומעוררים יחידים להתגולל בעפר ולבכות על הדמוקרטיה שהלכה. 
 

רק מדינה מעט משוגעת ומרובת נקודות זכות יכולה לאבד את זה מבקשה של ראש הממשלה לנאום באירוע חגיגי. חשבו מה היה קורה אילו נשיא אמריקאי או אירופי היה מציע לשאת דברים במועד ממלכתי ומסורב. לפי כמות המשאים ומתנים שהתנהלו סביב הדילמה הזו, נדמה שפתרונה יביא שלום עולמי לפחות ויציל את הדולפינים. 
 

נניח את הפוליטיקה בצד. מבחינת תכונות חזקות וייחודיות, במקום הראשון, מעל הכל, אנחנו מצטיינים ביצירת פרשנים ועיתונאים. אלו צומחים כאן בקצב סילון ובאלפי טונות ליום. בכל שנייה נולד הוגה חדש ודעתן. חד וחריף מקודמיו, יודע סוד, מרבה ביקורות ומספר, כמובן, בקול גדול שהאמת המוחלטת נמצאת אצלו ורק אצלו. למרות הסגולה המופלאה הזו אולי רצוי במישור המדובר לסגל לעצמנו מתינות ולא להתרשם ולהתרגש מכל הגיג שמשוחרר לחלל האוויר ממי שמתיימר להיות בעל מקצוע. בייחוד כדאי לקחת בפרופורציות את דבריהם של בעלי טורים שמפורסמים בעיתון באזור סוף השבוע.