מה "הכי ישראלי שיש" בארץ, בעולם, בגלקסיה? כמה פעמים שמעתם וקראתם כותרות עם השאלה הזו בשבועות האחרונים? יצאה לנו מהאף אם תשאלו אותי, ואתם שואלים אותי, כי זה הטור שלי. במהלך השנים העיתונים ואמצעי התקשורת הישראליים ניסו להשיב על הקושיה הזו, וגם השנה הטקס הקבוע הכה, והפעם בעוצמה מרובה, כי מדובר ביום ההולדת ה־70 של המדינה.

שוב הוכתרו כוכבי הטלוויזיה כ"הכי אהובים במדינה" ו"הכי ישראליים שיש". הזמרים, השירים, השחקנים והספורטאים, ש"אין ישראלי מהם". כל דבר שזז וניתן לאגד ולמספר בהתאם למדד הזה, פיקטיבי או ברור, זכה לקבל דירוג. אלו שביקשו להכעיס ולהתבדל הכתירו את השירים השנואים, הפוליטיקאים המושחתים והפדיחות האיומות מכולן שצברנו.

אישית, מעולם לא הבנתי את האובססיה למצוא את מה ש"הכי ישראלי". ומעשית, מה זה אומר, לעזאזל? מה זה ״הכי״? יש יותר ישראלי מאחר? השכול, השירות הקרבי, ההצלחה בתחום הכלכלי, תרומת כספים מרשימה, הקדשת החיים לציבור; מה מאלה הופך אותי לישראלי יותר או פחות? לפי מה צוברים נקודות: הצלחה, פטריוטיות, מספר הפעמים שעליתי לכותל ושרתי את "התקווה" או כמויות הפלאפל שהורדתי? ברור שזה עניין סובייקטיבי ומעורפל לחלוטין.

בימים שקדמו לפרק הפוליטי בחייו, יושב ראש יש עתיד יאיר לפיד נהג לברר בתוכנית הראיונות שלו עם האדם שישב מולו מה הכי ישראלי בעיניו. זה היה רגע שכולם המתינו לו בבית. וכשניתן המענה, הצופה חש לפתע חום מסתורי שהתפשט בכל חלקי גופו ונינוחות כבירה. בהתאם לעובדה שמדובר היה בתוכנית פריים טיים שבה, כבכל תוכניות הפריים טיים, התוכן מרודד - התשובות היו בדרך כלל פשוטות, פטריוטיות ובסיומן הגיע גל של מחיאות כפיים סוערות. לפיד, שמבין דבר או שניים במה שנוגע לקניית לב ההמון, בחר ודבק בשאלה הזו ממקום עמוק מאוד.

התהייה המדוברת מעוררת בנו רגש מתוק של אחדות ושותפות ולא סתם אביו, טומי המנוח, השיב לו: "אתה", כשבנו שאל אותו את שאלת הזהב בשידור. כי לפיד מבקש לדעת, כמו כל גורם שמבין היטב את עולם השיווק, מה מאגד את הציבור. מדוע? כי ברגע שהיסוד הזה נמצא, קל יותר למכור לנו ולנתב אותנו. לדעתי, אין צורך אפילו בתשובה מדויקת, די בהעלאת השאלה ובהצגת תוכן שעונה עליה כדי לקנות את לב ההמון. מי לא רוצה לרכוש גיליון של עיתון ולצפות במשדר שכותרתו: "הכי ישראליים שיש".

למרות החזרה הקבועה על הרעיון הזה ברור לכולנו כיום שהחברה הישראלית אינה אחידה, ולכן המונח הזה, שמבקש לזקק את הישראליות הוא שגוי. ובכלל, נדמה לי שאצלנו המחלוקות תמיד עלו באופן ניכר על היסודות ההומוגניים.

אבי ז"ל, מיכאל אתגר, פרופסור לשיווק והיסטוריון חובב, ביקש במהלך הקריירה שלו בין השאר לנסות להבין מה חושב הישראלי ומהי ה"ישראליות". בסוף, לפני שני עשורים, כתב מאמר בעיתון "הארץ" שכותרתו הייתה ״ששת השבטים״, ובו טען שאנחנו לא יחידה אחת אלא שבטים נבדלים שפועלים צרכנית ומחשבתית באופנים שונים. הניסיון להתיך אותנו כשל. טוב שכך. הרב־תרבותיות העשירה שלנו, אף על פי שדוכאה לא פעם בידי גורמים הגמוניים היא טובה ומעצימה.

אבל באמצעי התקשורת המנגנון אחר: הם מסתכלים עלינו ומנסים להלחים אותנו לגוש אחד. לדוגמה, עיתון מכובד ובעל השפעה בחר את ״בדרן ה־70״, שאמור לייצג בצורה הטובה ביותר את התרבות שצמחה כאן במהלך שנות קיומנו. מי שזכה בתואר הוא אדיר מילר. במאמר מוסגר אומר שאני מת עליו ומקובלת עלי הקביעה שההומור שלו והוא אהובים ומוערכים בידי רבים, ועדיין בטוחני שישנם ישראלים רבים ששמעו עליו מעט מאוד אם בכלל. לא חושב שחסידי גור האדוקים יודעים מיהו, וספק אם יושבי הפזורה עומדים על ההבדל בין "רמזור" ל"צומת מילר". עבורם יש כוכבים אחרים, סדרות וגורמים שונים לחלוטין שמעוררים את בלוטת הצחוק. האם הבחירה בו, מדירה אותם משאר האוכלוסייה ומבדילה אותם מהישראליות? ספק רב.

בעבר התגוררתי מספר שנים בארצות הברית. האמריקאים הם אלופי המצעדים והמדדים, וכמעט כל ערוץ ועיתון שמכבדים את עצמם שם מנפיקים דירוגים שונים ומשונים בהתאם לצורך. מ"הסרט הטוב בכל הזמנים" ועד "הנבל הגדול ביותר שאמריקה ידעה". למרות זאת מעולם לא פגשתי שם אדיקות קדחתנית הדומה לחיפוש הקבוע שלנו אחר "הכי ישראלי שיש", והאמינו לי: הם אוהבים את ארצם לא פחות מאיתנו. הרשימות הללו של שיאני הישראליות הן לא פועל יוצא של אחדות לאומית, אלא תרגיל מצוין בשיווק ומכירה. מה שמצחיק הוא שבכל יום עצמאות כשעורכים את הדירוגים הללו, התוצאות משקפות בעיקר את רצון העיתונאים והעורכים ששותפים לפרסום, ואת מחשבותיהם וזיכרונם, שהוא קצר מאוד ועדכני, של חלקים בציבור שטרחו להצביע. אז אם הבטתם בעיתונים ובתוכניות הללו וחשתם שהבחירה לא ממש משקפת את התחושות שלכם, אל תרגישו רע: אתם ישראלים לא פחות מכל אחד אחר.