שני עמי ישראל כואבים השבוע ביום הזיכרון, ושניהם חגגו את יום העצמאות. בנפרד. כמו אותו זוג מ"שנינו ביחד וכל אחד לחוד". בשנת ה־70 להקמת המדינה, כמו אותו זוג שמלכתחילה לא היה לו סיכוי, אפשר כבר לוותר על הצגת האחדות המזויפת, או כפי שאמר דן חלוץ באחד ממשדרי החג: "אנחנו לא עם אחד". היום הזה היה אמור להיות היום השמח ביותר אצל כל מי שחי את מדינת ישראל ברמת הגשמת הציפיות הלאומיות - הרי הקמנו עם ומדינה מעפר ואפר. אלא שזה היה יום העצמאות הדפוק, העצוב, המקומם והמפחיד שנחוג במדינת ישראל מיום הקמתה.

למי שהתעקש להיות אופטימי ביום הזה יש איזו טכניקה פנימית - מין פליק־פלאק מנטלי - שבה שמחת העצמאות יחד עם הבאסה על כל מה שקורה כאן מדלגות לעבר יאללה בואו ונבלה לפחות את היום הזה. זו אותה טכניקה של רמייה עצמית שמערבבת את הסיפוק האמיתי על מה שהושג ב־70 שנות עצמאות עם הזעם על תהליכי ההתבהמות, ההשחתה וההדתה שהפכו את ישראל למדינת אפרטהייד.

# # #

מכל 70 ימי העצמאות זה הנוכחי היה פסגת המאמץ של ישראל האחרת להוכיח שהיא היא ישראל הראשונה והיחידה. זהו מאמץ מיוזע, חורקני, צווחני ונדחף במגוון פעלולים שקטים, קטלניים וחוקיים למחצה. מירי רגב ונפתלי בנט מובילים לטקסים בירושלים את שיירת המשוריינים של הימין הלאומני־דתי, תרתי משמע, למעט כמה עלי תאנה כמו דויד גרוסמן ושלמה ארצי. ורק מאמץ הרואי של ותיקי הפלמ"ח מנע מהם מלהתעכב בפתח שער הגיא לטקס מרגש בפארק ע"ש גנדי (זה שלא אנס ולא רצח). הנכון הוא שקצת קשה לדחוף את המסרים של ארץ ישראל החדשה כאשר מלחמת תש"ח ופס הקול שלה "שייכים" לעם אחר.

בסופו של יום עצמאות ותהפוכותיו זה מסתיים בדרך כלל במשיכת כתף חסרת אונים. אם אני מבין נכון את מה שעובר על כל מי שהמדינה נזלה לו מבין האצבעות, זהו תיאור מדויק למדי של מצב רוחם של - נניח - לפחות שליש מאוכלוסיית ישראל. הסיבה ההיסטורית, כמה בנאלי, היא הפספוס הגדול של הישגי מלחמת ששת הימים לטובת אימפריה על כרעי תרנגול שאנחנו כפרתו. החלק הכי מתסכל הוא המשחק באילו. אילו התעשתה ממשלת אשכול אחרי ששת הימים והייתה מנהלת שיחות הסדר עם מצרים, ירדן וסוריה, הכל היה נראה אחרת. אילו מאות המיליארדים ששפכנו על ההתנחלויות היו הולכים לחינוך, בריאות ותשתיות, היינו באמת וילה בג'ונגל ולא ג'ונגל בווילה. ואילו לא נרצח יצחק רבין, ראש ממשלה שמורשתו האמיתית, חילוניות וליברליות, היא תשתית הקיום של מדינת ישראל מאז היווסדה.

ועדיין מהבהבת התקווה. הרקמה המחברת את ישראל לעולם, חרף מתקפות ההדתה, היא חילונית־ליברלית במהותה. מדעית, טכנולוגית, תרבותית, אומנותית וספורטיבית. זו גם הרקמה שמעניקה לגיטימציה לאגף הדתי־לאומני. ברגע שבו תהליך הטליבאניזציה יחצה קו שהוא כרגע לא מובחן - תפסיק מדינת ישראל להיות חלק מהעולם המערבי הנאור, וסוף־סוף נהיה חלק בלתי נפרד מן המזרח התיכון.

# # #

לקראת יום הזיכרון 2018 פגשתי אנשים שהיו מוכנים להקריב עצמם למען המדינה ואפילו עשו פעם מאמץ, אולי חסר אחריות, כדי לממש את המוכנות הזאת. פראיירים. חמורים של משיח בשירות אג'נדה סהרורית.

וכל הזעף הזה משום שיום הזיכרון אמור להזכיר לנו שאלפים נפלו למען המדינה ועלינו לעשות הכל כדי שמותם לא יהיה לשווא. אלא שמעשה שטן, דווקא שבוע של ימי שואה, זיכרון ועצמאות הוא גם שבוע של גירוש זרים וירי חי באנשים שנדחקו אל הקיר. מעבר להתחשבנות הקשה ביום החגיגי הזה, להבדיל משאר ימות השנה, ניתן וצריך לעשות לעצמנו הנחה של מי שחי על קורבנם של אלו שנפלו כדי שהוא יחיה. לראות את התמונה הגדולה ולא להתחשבן על חללי חינם. גם אם נעשה לעצמנו את הנחת החיים על המתים, עדיין אין צורך לשחק אותה שמחים בצוותא עם האחראים לכך שאנחנו חוגגים עצמאות כשמגפינו דורכים על צווארי השכנים, ובמו ידינו אנחנו חופרים את הקברים הבאים. שלהם ושלנו.

ואם כבר להעלות את יום העצמאות על ראש שמחתנו, בואו לא נשכח שעד שלא נעשה שלום עם שכנינו, לא תהיה גם לנו עצמאות אמיתית. וסיבה למסיבה.

עצמאות? הג'וב של עצמאות הוא להקנות לאזרחי המדינה העצמאית תחושת זהות לאומית וביטחון קיומי. אבל מה שווה תחושת זהות אם היא מבוססת על דריסת זהותו של עם אחר? עמים אחרים שניסו את הפטנט הזה נכשלו כולם. ביטחון אישי? יש מאות מדינות בעולם שרמת הביטחון האישי של אזרחיהן, כולל היהודים שבהם, גבוהה בהרבה מזו שלנו. מפלט מאנטישמיות? בואו נבטיח לעצמנו, אחרי יום העצמאות, לבדוק פעם לעומק וברצינות עד כמה תרמה מדיניות השטחים הגזענית והכוחנית שלנו לאנטישמיות בעולם, ועד כמה היא מסכנת את ביטחונו של כל אזרח. אכן יש אנטישמיות קלאסית, שהיא שנאת האחר המובנית בכל חברה, וחלקה מלובה על ידי מדיניות ממשלת הימין הדתי־לאומני. לראות יום־יום בטלוויזיה חיילים חמושים ומקוסדים עד מעל לאוזניהם זה להפוך אנטישמי של ה"חבר'ה", כזה גזען לייט - לאנטישמי על סטרואידים.

כאילו שאנחנו לא מכירים ישראלים שהפכו "אנטישמים" (נגד מדינת ישראל, לא נגד היהדות באופן כללי) בגין מדיניות השטחים של ממשלות ישראל.

# # #

ואם כבר להחריב את המסיבה, אזי התענוג הזה עולה לחלק מאיתנו בבריאות ולכולנו בכסף חי. תקציב ארבעת ימי חגיגות נון־סטופ הוא כ־200 מיליון שקל (רגב: "תקציב נמוך וחסכוני"). ואם כבר להתקטנן אז עד הסוף: בדצמבר הצהיר בנימין נתניהו כי "הכסף למימון יגיע מתרומות" (אסור על פי החוק), וכי הוא עצמו יתדפק על דלתות הגבירים - בכל זאת שנור הוא הספציאליטה שלו.

2018 הוא "לחם ושעשועים".

tguvot@maariv.co.il