השבוע הלכתי לאורך שדרות בן־גוריון ממערב למזרח. על פינת רחוב שלמה המלך עמדתי לרגע ועצמתי עיניים. הפינה הזו החזירה אותי לילדות, לימים שבהם כל האזור מהפינה הזו ועד רחוב אבן גבירול היה תחום בגדרות ובחומות בטון, ונשמעו ממנה קולות כמו בשמורת הסרנגטי בטנזניה: שאגות של אריות, צרחות של שימפנזים, תרועת פילים וציוץ ציפורים. חלק גדול מהאוכלוסייה אינו יודע, אבל לא ייאמן כי יסופר: על שטח של 25 דונמים שכן גן חיות לתפארת מדינת ישראל.

אני נזכר איך היינו מגיעים לגן החיות, שבנייתו הושלמה בנובמבר 1939. הכניסה אליו הייתה עולה כסף, והיינו עושים אלף ואחת קומבינות להסיח את דעתו של האיש גדל הממדים שעמד בכניסה, וכל ילד הכירו כ"השמן מגן חיות". כשמישהו הצליח להוציא אותו מדעתו ולגרום לו לנסות לתפוס אותו, היינו מתפלחים לגן כדי לראות את פלאי הטבע: האריות, הטיגריסים, הפילים, הג'ירפות, השימפנזים ועופות המים.

אחד מגיבורי ילדותנו היה ג'וני מאלף החיות, שהיה מין עירוב של ד"ר דוליטל וטרזן. גבר מרשים שהיה נכנס לכלובים של חיות הטרף ומאכיל אותן. ב־1968 עשיתי כתבה על אחת המטפלות של החיות. מצאתי את התמונה שצילמתי אותה, נדמה לי ששמה היה ג'ודי ארקין. היא ישבה ליד הכלוב של האריה ודיברה איתו. אם זיכרוני אינו מטעה אותי, היא נפגעה על ידי אחת מחיות הטרף וחזרה לעבוד בגן לאחר שהחלימה.

אני מביט על הבניינים שנבנו על השטח של גן החיות המנוח, על מבני המגורים ובניין העירייה, וזה מחזיר אותי לבריכת גן הדסה שהייתה צמודה לגן החיות ובה למדו ילדי תל אביב לשחות. אני נזכר במדריך יחזקאל שלימד אותי לשחות בסגנונות חזה וחתירה, כשאיזו גברת נוגעת בי בעדינות בכתף ושואלת אותי בקול אמהי אם אני מרגיש לא טוב. "הכל בסדר, אני ברגע של נוסטלגיה", אני מסביר לה, והגברת החביבה ממשיכה להביט בי בדאגה ואז לוחשת לי: "תחזור לשדר ברדיו, משעמם בלעדיך". 

גן החיות בתל אביב. צילום: נתן זהבי

***

אחד האנשים שעסקו בבניית הכלובים בגן, בהקמת בריכה לחיות מים ובריכה רדודה לסירות בגן השעשועים הקטן, היה אחד מגיבורי ילדותי: משה אגסי. אגסי האיש בעל ידי הזהב, גר עם אשתו חסידה ברחוב פקיעין בתל אביב. הדירה הזאת הייתה מחולקת לשניים, ובחלק השני גרו הורי ואני עם שני אחי. באותם ימים, ימי הצנע, אגסי היה מביא לנו מדי פעם מהשוק השחור חתיכת נקניק סלמי, כמה קופסאות שימורים וכמה ביצים. בימי חג היה משיג, השד יודע מהיכן, חתיכת בשר או עוף; מה שאבי, איש ישר ותמים, בחיים לא היה יכול להשיג לנו.

אביו של אגסי היה מנדל'ה "בעלעגולה", בעל עגלה בתרגום לעברית. הייתה לו עגלה עם פרידות ואיתה היה עושה הובלות. אגסי היה בונה הכל במו ידיו. הייתה לו סירה ששימשה אותו לדיג ולהברחות (כולל סחורות ומעפילים), הוא היה אלוף הקומבינות ובשבילי כילד היה ממש גיבור. לימים הפך אגסי לדמות מוכרת בישראל, כאשר בשקט, בלי רעש וצלצולים, רכש בכספים שעשה מעסקיו כמה דונמים באזור צהלה, והקים במו ידיו את בית מגוריו ואת "מפגש הפיל", סטייקייה מפוארת שבה נמכר הבשר האסור והיא שימשה מפגש לכל גדולי המדינה.

במתחם הפיל הייתה בריכה וחיות ופסלים, ולשם הייתי נוסע בקו 22 בימי החופש הגדול לבלות במשך כמה ימים במקום בקייטנה, שהייתה יקרה מדי להורי התפרנים. כשהגיע אגסי לגיל הפנסיה אי אפשר היה לטעות בדמיון המדהים בינו לבין המנהיג דוד בן־גוריון. יום אחד, זמן קצר לפני שמתה רעייתו חסידה, הבאתי את הזוג אגסי למפגש נוסטלגי עם הורי ששהו בבית אבות "גבעת השלושה" בפתח תקווה. זה היה אחד המפגשים המרגשים שראיתי בחיי, ואפילו עכשיו כשאני כותב את זה יש לי זליגה קטנה ולא בגלל דלקת העיניים שממנה אני סובל.

משה אגסי בסטקיית הפיל. צילום: ארכיון פרטי

***

אני חותך שמאלה לרחוב אדם הכהן ומתקרב לכיוון רחוב ארלוזורוב. פעם קראו לשטח הגדול והלא מיושב שהיה שם "משק הפועלות". בפינת ארלוזורוב היה המבנה הרעוע של תנועת הנוער העובד והלומד ובצד השני של משק הפועלות היה הקן של תנועת השומר הצעיר. לכל עדה בתנועה היה "פקקטה צריף" ששימש לפעילות התנועה, ועל אדמת הכורכר היינו משחקים כדורגל ומשחקי מלחמה עם ילדי תנועות הנוער האחרות.

את קריירת שוער הכדורגל שלי התחלתי שם. מצאתי תמונה שריגשה אותי משנת 1958, כשהייתי בן 12. בתמונה אני נראה מזנק לעבר כדור על רקע הצריפים של התנועה. בתור אוהד קבוצת הכח/מכבי רמת גן, שמגרשה היה צמוד לבריכת "גלי גיל" (כיום מתחם בורסת היהלומים), ניסיתי לפתח קריירה של שוער כדורגל. הקריירה הזו לא נסקה, והמקסימום שהגעתי אליו היה לעמוד מאחורי השער של השוער הנערץ מיכאל "לופא" קדוש להחזיר כדורים שנבעטו אל מחוץ למגרש. בשיאי הייתי עומד בשער כשוער מחליף, כשקדוש היה עושה במהלך האימונים הפסקת שתן.

***

ברדיו טוחנים נון־סטופ את תשדיר הפרסומת לחגיגות ה־70 למדינת ישראל שבו מככבת מירי רגב, מה שמוציא ממני את החשק לחגוג.

בימים שלפני יום העצמאות שמתי לב לתופעה שלא זכורה לי: כמעט אינני רואה דגלי ישראל על המכוניות. מאחר שכמה אנשים נוספים שמו לב לתופעה ושאלו אותי אם הבחנתי בכך, התעוררה אצלי התחושה שהרבה אנשים מרגישים משום מה חרא בכל מה שקשור לארצנו הקטנטונת.

גם תופעת הישראלים הרוכשים דירות בחו"ל למקרה ש..., עושה חרא על הנשמה. שלא לדבר על אלפי ישראלים צעירים ומוכשרים שבוחרים לפתח קריירה בארצות הנכר, תופעה שאינה מועילה למצב הרוח.

רוחות המלחמה המנשבות בחלק זה של העולם מורידות את המורל. העובדה שכמה מנהיגים מובילים נראים ונשמעים ומתנהגים כדיקטטורים שעלולים להוביל למלחמת עולם מעיקה על הנשמה. אז אולי ההמונים יחגגו את יום העצמאות עם פטישי פלסטיק, סטטיק ובן־אל ומירי רגב ואייל גולן, אבל לא מעט אנשים ישמחו אומנם שהגענו לגיל 70, אך לא יהיו בטוחים שנגיע לגיל גבורות.