על ניצב ניסו שחם אפשר לכתוב ספר שלם. הוא יתחיל כמובן בתחנות הקוק הפרסי בירושלים כאשר התגייס למשטרה כסוכן הסמוי הראשון, ועד להשתלבותו באליטה של המטה הארצי בדרגת ניצב. שם, בשיא הקריירה שלו וכחבר אישי קרוב ביותר של יוחנן דנינו ויואב סגלוביץ, הוא הסתבך בתיק סדרתי שמשקף את אישיותו הסחבקית, המפלרטטת, זו שבזכותה הוא רכש את אמונם של סוחרי סמים אבל גם של לא מעט נשים. בדיוק בגלל זה אותו המפכ"ל המקורב אליו דנינו, שמינה אותו לניצב, אמר לאחר ההסתבכות שלו, "מי שלא מתאים לערכי הארגון, מי שדרכנו לא נראית לו, לא מתאימה לו, שיתכבד ויעזוב. שפשוט ילך".
 

אז שחם עזב, והלך להילחם בכתב האישום נגדו, והיום הוא לכאורה ניצח, כאשר הורשע בעבירה אחת בלבד של מעשה מגונה, נשיקה אחת מתוך אלפי נשיקות לשוטרות לכל אורך הקריירה. פסק הדין המקורי עדיין לא שוחרר לעיון הציבור, שכן הוא כולל את שמות השוטרות והתחנות ושמות השוטרים שידעו ולא דיווחו, ולפיכך נותר בשלב זה רק כתב האישום המקורי כדי להבין את מעשיו - אבל גם מידע על כך שלמעשה מרבית השוטרות פשוט סירבו להעיד.
 

נו ברור, כי כבר מקריאת הפתיח הכללי של כתב האישום מעורר החלחלה, מצטיירת תמונת מצב של משטרה חולנית ומושחתת. לשחם יש חלק גדול בתמונת המצב הזו, אבל גם לאותן שוטרות וקצינות שניהלו את מערכות היחסים הללו מתוך בגרות מלאה. שהרי לא מדובר כאן בחיילות תמימות בנות 18, אלא בנשים מודעות לעצמן בשנות העשרים והשלושים לחייהן, כאלה ששלחו אנשים לבתי סוהר. חלקן פשוט התקדמו בזכות אותם הקשרים האינטימיים עם שחם.
 

האם ייתכן כדבר הזה - שקצין הממונה על אלפי שוטרים מקיים עם שוטרות רבות יחסי מין בהסכמה ובמקביל מנווט את התקדמותן בסולם הדרגות ובטבלאות השכר? ייתכן, ושני הצדדים החליטו שלא לדבר על זה. 


כתב האישום המאולץ שהונח לפתחו של השופט בני שגיא, אחד הישירים והענייניים מבין שופטי ישראל כיום, הוא תוצר השיטה הקלוקלת של חוקרי מח"ש והמשטרה: לדובב נשים בעקיפין, ואף לאיים עליהן ישירות, כדי שיואילו להתלונן בתיקי עבירות מין. אבל בסופו של דבר ראיות מהסוג הזה לא מספיקות כדי לשכנע את בית המשפט. כך נבנו תיקי סרק נגד עמנואל רוזן וינון מגל, וכך קרס גם התיק נגד ניסו שחם.