את השאיפה לשלמות אפשר לקבל, אפילו להעריך, באמנות. אבל בחיים הציבוריים והפוליטיים היא פגע רע. חברו נקודות שלא מתחברות באופן טבעי, ותוכלו לזהות כיצד היא מקלקלת את השורה גם בישראל. כיצד היא מכניסה גם אותנו למשברים שאין בהם צורך, לתהליכים שלעולם אינם נגמרים, כיצד היא מקשה עלינו לסמוך על מוסדות ומנהיגים. חברו את משפטו של ניצב ניסו שחם, לסוגיית המהגרים הלא חוקיים, לשילוב חרדים בשוק העבודה, לפסקת ההתגברות, למצב הבדואים בנגב.



קריאת פסק הדין של שחם מלמדת שספק אם היה צריך להעמיד אותו לדין. הוא אומנם הורשע בסעיף אחד, אך אין בזה כדי להסתיר את דבקות היתר ואת ההתעקשות על קוצו של יוד. שחם איננו צדיק, לא דמות מופת ראויה לחיקוי. להפך, התנהלותו ראויה לגינוי. המשטרה תהיה טובה יותר בלעדיו. מצד שני, קשה להשתכנע שהוא פושע מסוכן שצריך לגרור שנים ארוכות בבתי משפט – אלא למי שסבור שיש בעולם רק שני מצבים: התנהגות טובה או פשע פלילי.



ניתוח לאחור של משבר המהגרים מלמד על הזדמנות שהוחמצה. הייתה פשרה, רחוקה משלמות. היה הסכם שהיה מוציא מישראל חלק ניכר מהמהגרים, בתוך זמן סביר, ובמינימום נזק תדמיתי ודיפלומטי. ראש הממשלה זיהה ראשון שמדובר בהסכם טוב, ואז זיהה אחרון שהבוחרים שלו לא אוהבים את ההסכם. הבוחרים רוצים משהו טוב יותר. אלא שאין טוב יותר. יש פשרה – או תקיעות. מנהיג מציאותי היה מתקדם עם ההסכם – ציבור מציאותי היה מקבל את ההסכם. אלא אם הוא סבור שיש בעולם רק שני מצבים: הסכם מושלם – או הסכם שיש הכרח לדחות.



חרדים מפגינים נגד הגיוס. צילום: אבשלום ששוניחרדים מפגינים נגד הגיוס. צילום: אבשלום ששוני



ועוד פסק דין. הוא הוקפא בינתיים. בית דין לעבודה שהודיע למדינה כי עליה להפסיק קורס הכנה לעבודה בשירות המדינה לגברים חרדים. פסק הדין מובן: בעולם אידיאלי לא ראוי לקיים מסלולים נפרדים לגברים ולנשים המעוניינים להיכנס לשירות הציבורי. אלא שאנחנו לא חיים בעולם אידיאלי. אנחנו חיים במציאות. ובמציאות הזאת, הבחירה היא בין שני מצבים לא מושלמים: תהיה הפרדה, ויהיו חרדים בשירות המדינה. לא תהיה הפרדה ויהיו פחות חרדים בשירות המדינה.



וגם תשובה לשאלה למה אין פסקת התגברות, ולא בטוח שתהיה: משום שהיכולת להתפשר נעלמה מעיניהם של המנהיגים. אלה מוכנים לפסקה ברוב מיוחס של 70, אלה דורשים רוב רגיל של 61. למה 61? כי זה, לטעמם, החוק המושלם שישים קץ לשלטון בית המשפט. וכמובן, אפשר להתווכח על מהות הטענה הזאת – ועל מהות הקביעה שיש בישראל שלטון של בית המשפט. אבל נניח שמקבלים את הטיעון הזה, למה לא להתפשר על 70 ולחוקק? התשובה ברורה, למי שמאמין שיש בחקיקה רק שני מצבים: חוק מושלם – או בלי חוק בכלל.



ומה עם הבדואים בנגב? וידיאו קצר של השתוללות על הכביש הזכיר לנו לפתע את קיומם הבלתי מוסדר. אבל משום מה שכחנו לשאול פעם נוספת מדוע איננו מוסדר. ובכן, מדוע? כי לפני כמה שנים, כאשר הוצג מתווה אפשרי – אולי אפשרי, לא בטוח שאפשרי – להסדרת התיישבות הבדואים בנגב, קמה קואליציה של ימין ושמאל שדחתה את המתווה. אלה סבורים שהוא לא מושלם כי לא נתן לבדואים מספיק, אלה סבורים שהוא לא מושלם כי נתן לבדואים יותר מדי.



כמו במקרה הטרי של מהגרי העבודה – הפשרה נדחתה, הבעיה החברתית, שרק תלך ותחריף, נותרה על כנה. בשעת לחץ, כאשר תעלה שאלה מוצדקת על קוצר ידם של המנהיגים, תמיד תעמוד להם האפשרות להאשים את בית המשפט שאיננו מאפשר להם לעשות כרצונם. ואז – אחרי שיאשימו את בית המשפט – ייכשלו גם בהסדרת בעיית בית המשפט. כי מה פתאום שיתפשרו על פסקת התגברות שמחייבת 70 חברי כנסת?