לא פעם יוצא לי לעמוד מול שופטי בג"ץ ולבקש מהם לקרוא לסדר את גופי השלטון: מראש הממשלה ועד המפכ"ל, מהרבנות ועד רשות החשמל. משרדי הממשלה, מטבעם, נהנים מכוח אדיר שדורש ריסון. לא פעם החוקים והתקנות מגדירים להם מה הם חייבים לבצע ומה אסור, אבל הפקידים מתעלמים וגוררים רגליים. אכן, רק בג"ץ ולפעמים העיתונות יכולים להתמודד עם ההתנהלות השלטונית היומיומית הזו. 

מכאן שבאמת יש צורך בבית משפט ובג"ץ חזקים, כי גופי השלטון זקוקים לריסון ולדרבון, אפילו להצלפות קשות. לכן גם שמרנות וריסון בשפיטת בג"ץ אינם נכונים. צריך פעלתנות ואקטיביזם שיפוטי. מאותה הסיבה גם אסור לצמצם את זכות העמידה, היא היכולת של כל אזרח לפנות לבג"ץ, גם כשלא מדובר בעניינו הפרטי. 
אבל כאן מתחילים לבלבל אותנו. כי בין הכוח לרסן ולדרבן בהתאם לחוק קיים לבין הכוח לקבוע מה יהיה החוק, פעורה תהום. מי שקובע חוקים ונורמות הוא כבר לא בית משפט חזק, הוא הרבה מעבר לזה. בכל שיטה דמוקרטית זהו תפקידם הבלעדי של הפרלמנט והממשלה. כי אם ניצב מישהו מעל הפרלמנט והממשלה בקביעת החוקים הוא דיקטטור. אצלנו נוצרה שיטה ייחודית: "שלטון־על" של אליטה הסבורה כי השקפת העולם שלה נעלה מזו של רוב האזרחים. ולא משנה כמה יכובסו המילים והמושגים, כמה יהפכו את העקוב למישור, אם רוב האזרחים לא יכולים לקבוע את הסולם הנורמטיבי של החברה ואם השלטון שהם בחרו לא מוסמך לשלוט, זו דיקטטורה. 

כך, בין בית משפט חזק ואקטיביזם שיפוטי לבין השיטה הייחודית שפותחה כאן מאז 1992, קיים הבדל דרמטי. האקטיביזם שבג"ץ סיפח לעצמו, בעידוד גורמים פוליטיים באליטה הישראלית, הוא בכלל לא שיפוטי. בין שמדובר בסמכות לפסול חוקים ובין שבסמכות לשפוט הכל - משדה הקרב ועד הדיפלומטיה. אין קשר בין אלו לבין בית משפט חזק.  

אליטה הסבורה שהשקפת עולמה נעלה משל רוב האזרחים. אהרון ברק, צילום: מרים אלסטר, פלאש 90
אליטה הסבורה שהשקפת עולמה נעלה משל רוב האזרחים. אהרון ברק, צילום: מרים אלסטר, פלאש 90

 
קחו למשל מאבק שאני מנהל כעורך דין בבג"ץ מול הרבנות הראשית. החוק קבע שהרבנות היא הסמכות העליונה והבלעדית בכל הנוגע ליבוא בשר לישראל, ומחייב שכל בשר מיובא יהיה כשר. זה שנים מתנהלים בבג"ץ מאבקים נגד הרבנות שמעורבים בהם בעלי עניין שונים. הרבנות, מצדה, נכשלה כישלון מחפיר כרשות וכרגולטור בהסדרת יבוא הבשר, והיא מזגזגת בין בעלי וניגודי אינטרסים, בניגוד למהות החוק ועקרונות המינהל הבסיסיים. 
אישית, אני לא אוהב את החוק הקיים, אבל לא יעלה על דעתי לבקש מבג"ץ לשנות אותו. עד כמה שהחוק הזה ודומיו מקוממים, אין זה מתפקידו של בית משפט לתקן אותו. את המאבק בחוק צריך לעשות בכנסת ובתחום הציבורי. למשל, לו יאיר לפיד היה משלב ידיים עם הליכוד והבית היהודי, ברוח "ברית האחים" שהוא כרת בזמנו עם נפתלי בנט, אפשר היה להושיע אותנו גם מהצרה הזו. 
אבל עדיין צריך בג"ץ חזק כדי שישים קץ לאוזלת היד, לאפליה, לחוסר תום הלב ולניגודי האינטרסים שקשורים להתנהלות הרבנות בתחום יישום החוק. זה תפקידו וזו חובתו של בית המשפט, ובשביל לפעול כך הוא לא נדרש לכרסם בסמכות הכנסת או הממשלה. 
לבג"ץ יש בעיה נוספת, והיא העובדה שאין מעליו דבר. מעל כל שופט בשלום או במחוזי ניצבת ערכאת ערעור. לא כך מבחינת שופטי בג"ץ, אף על פי שהם רק הערכאה הראשונה שאליה פונים העותרים. הכוח העודף הזה, כוח אלוהי, מערפל מדי פעם את הפסיקה של שופטים מסוימים. קשה שלא לשכוח, למשל, את פסיקת השופטת אילה פרוקצ'יה בבג"ץ שעסק בהחזקה בבית "השלום" בחברון. פסיקה שהתעלמה מהלכות בתי המשפט והספרות המשפטית, ונבעה מהשקפת העולם האישית של שופטי ההרכב. השופטת פרוקצ'יה עצמה לא הייתה מעיזה לפסוק כך כשכיהנה בבית המשפט המחוזי בירושלים, ולו מאימת הערכאה שמעליה. 
הצירוף של כוח עליון ובלעדי עם פרשנות מסולפת של חוק יסוד: חוק האדם וחירותו והיעדר חוקה וחוק יסוד: החקיקה עיצבו בג"ץ שמתפקד לעתים כישות־על, לא כבית משפט. זו מציאות שצריך לשנות, בלי לפגוע בעצמאות ובעוצמה של בג"ץ כבית משפט. לשם כך אפשר לחוקק פסקת הגבלה שתאפשר לקואליציה, בכוחה שלה, לפסול את פסילת חוקי הכנסת, או לבחור אמצעים אחרים. אבל הכי חשוב הוא לחולל את השינוי עכשיו. כי מדינת ישראל צריכה בית משפט חזק, לא דיקטטורה.
תסמונת הוליווד
בפנים חמורות דיווחו לנו ערוצי טלוויזיה על הסירוב של נטלי פורטמן לקבל את פרס "בראשית". באולפנים חזרו ונזפו בנו, דרשו לעשות חשבון נפש ו"להסיק את המסקנות". ואכן שני אלו נדרשים. ראשונה לחשבון הנפש היא קרן בראשית, קרן במעורבות ממשלתית שחייבת לשאול את עצמה איך החליטה להעניק לגברת הזו את הפרס. האם פורטמן באמת "איש מקצוע רב־הישגים ובעל מוניטין בינלאומי מכל העולם, המהווה דמות מופת בקהילתו ויוכל להעניק השראה לדור הצעיר של העם היהודי ברחבי העולם". 
פורטמן היא ללא עוררין שחקנית יהודייה מפורסמת, אבל גם ברני סנדרס הוא יהודי מפורסם, רק שאיש לא היה מעלה על הדעת לתת לו פרס, כי הוא פשוט עוין אותנו. כן, אבל פורטמן נולדה בארץ ומקשקשת בעברית. אז מה, גדעון לוי גר בארץ, מדבר ואפילו כותב בשפת הקודש את עלילותיו. שלא לדבר על העיתון שבו הוא כותב, עיתון ישראלי דובר עברית, שצריך היה להביט בעמוד הראשון שלו בערב יום העצמאות כדי להבין את עומק השנאה שהוא רוחש למדינה הציונית ותומכיה. ופורטמן, היא ידועה כתומכת נלהבת של הג'יי סטריט, גוף שהוקם בעידודו של ברק אובמה, מתחזה ל"שדולה ישראלית" וחותר בארה"ב בכל כוחו כדי לחבל בעמדת מרבית אזרחי ישראל.

דוגמה שטחית ומטופשת לתופעה עוינת. נטלי פורטמן, צילום: רויטרס
דוגמה שטחית ומטופשת לתופעה עוינת. נטלי פורטמן, צילום: רויטרס

 
ראשי בראשית, כמו חלקים נוספים בציבור, מסרבים להסכין עם השינוי היסודי שחל אצל חלק מיהודי ארצות הברית. פעם כל יהודי בגולה, בוודאי איש ציבור, היה תומך אמיתי של מדינת ישראל ולא העלה על דעתו לנסות להטיף לנו איך להתנהג בשכונה המופרעת שלנו. כיום, לצד הבעיות החמורות של רבות מהקהילות בפני עצמן, לצד ההתבוללות האדירה והעתיד הסגרירי, חלק מיהודי ארה"ב מרשים לעצמם לשפוט ולקרוא אותנו לסדר. 
פורטמן היא רק דוגמה שטחית ומטופשת של התסמונת. כך למשל רונלד לאודר, מי שניסה לדחוק בנו למסור את רמת הגולן לאסד, ממשיך להטיף לנו מתוך עומק ההבנה האסטרטגית האדירה של איל תמרוקים אמריקאי. 
ואנחנו, אין לנו ברירה אלא להתמודד עם אויבים מבפנים, יהודים שגרים פה, כמו חלק מסוים מקהילת "הארץ". לא חייבים להוסיף עלינו גורמים יהודיים עוינים ממקומות אחרים בעולם. זה חשבון הנפש ואלו המסקנות האמיתיות שהגיע הזמן להחדיר להכרה. ואת נטלי פורטמן הגיע הזמן לראות רק בקולנוע.