בנימין נתניהו נתן אתמול את הופעת חייו. לא מדובר בעניין של מה בכך, כי חייו רצופים בהופעות משכנעות. לשיא כזה הוא עוד לא הגיע. האיש הוא פרזנטור מושלם, נואם בחסד עליון מהסוג שנולד פעם בדור, אם בכלל. אתמול הוא הסתובב עם המצגת הגרעינית שלו כמי שנולד בתוך כור גרעיני וינק אורניום מצנטריפוגות עוד בילדותו. מזל שבעיות הסאונד הזכירו לנו שאנחנו בכל זאת בעיבורו של המזרח התיכון.

חוץ מזה, נתניהו נראה כמי שנהנה מכל רגע. ובצדק. כשהגברת טוענת שלו היה נולד בארה"ב היה הופך לנשיא ארה"ב, היא לא בהכרח טועה. אחרי אתמול, נדמה לי שאפילו תואר נשיא ארה"ב די קטן עליו. האיש הוא נשיא הכדור המערבי. זו הייתה פרזנטציה מזהירה שבאה בעצם למסמר את הנשיא דונלד טראמפ בחצי המגרש הישראלי, אל מול המאמצים של האירופים לעקור אותו משם. טראמפ, שלפעמים נדמה שפשוט עובד אצל ביבי (אם כי אני בספק אם ישלמו לו), המתין עד סוף נאום נתניהו כדי להודיע ש"דברי ראש הממשלה מחזקים את עמדתי". כלים שלובים.

כשהתפזר האבק, אפשר היה לחזור לפרופורציות. אם רוצים, כמובן. לא היה אתמול "אקדח מעשן" שמוכיח שאיראן מפרה את הסכם הגרעין שנחתם בשנת 2015. היה הישג מודיעיני מזהיר, חד־פעמי ונדיר במיוחד, שמוכיח שהאיראנים שקרנים. נדמה לי שאת זה ידענו קודם, אבל עכשיו כל העולם יודע. להצגת תוכנית הגרעין האיראנית ככתבה וכלשונה, מהמסמכים המקוריים, מול המצלמות, יש ערך לא מבוטל. יחד עם זאת, לא בטוח שמדובר בגיים צ'יינג'ר אמיתי לאורך זמן. מצד שלישי, נתניהו לא באמת צריך גיים צ'יינג'ר. הצד השני צריך. נתניהו וטראמפ מסונכרנים. מה שביבי עשה אתמול זה לספק לנשיא אליבי ראוי ומהדהד למה שהוא אמור לעשות ב־12 במאי, ועל הדרך לצבור עוד כמה מנדטים בחזית הפנימית.

האם היה צורך במצגת הרעשנית הזו, בפריים טיים הטלוויזיוני, שהודלפה בשעות הצהריים, הפילה את הבורסה והבהילה חצי מדינה לממ"ד? ברור שלא. אבל נתניהו לא יחמיץ הזדמנות לגזור קופונים ואת הנוכחית הוא הרוויח ביושר. למצגת הזו היה יכול להיות יותר כוח אם הוצגה באינטימיות בפני מנהיגי תבל. מקרון, מרקל ותרזה מיי היו מתקשים להסביר את המשך התעקשותם בתוך החדר. עכשיו, כשהכל מתפוצץ ברשת וביבי מסתובב על הפודיום כמו חתן, יהיו מי שינסו לקלקל את החגיגה. נדמה לי שסיכוייהם להצליח אינם גבוהים.

הקרב העיקרי ניטש אכן על לבו של הנשיא טראמפ. הקרב המשני (אם כי תלוי מאיפה מסתכלים עליו) הוא על לבנו. לקראת 12 במאי כולם אוחזים בטראמפ - עמנואל מקרון, אנגלה מרקל ותרזה מיי מתחננים בפני הנשיא לתת להם עוד זמן. לחתום על ה"וייבר" הנשיאותי ולא לפרוש מההסכם. יש על מה לדבר, הם אומרים לו, עוד חודש־חודשיים ונגיע לנוסחה מוסכמת על כל המעצמות לשיפור ההסכם. פרישה ממנו תמיט אסון על כולם.

נתניהו אומר את ההפך המוחלט. האירוע המתוקשר אתמול בערב נועד לחזק את עמדתו ולמסמר את טראמפ בצד שלו, שהוא הצד שלנו. נתניהו אומר שהזמן נגמר, שאיראן מרמה את כולם כל הזמן והגיע הזמן לחשוף את זה. צירופם של ג'ון בולטון ומייק פומפיאו לצוות המוביל בבית הלבן מחזקים מאוד את עמדת נתניהו ושאר הנצים.

את שאר העבודה עשו החברים המצוינים מהמוסד ומסוכנויות האיסוף הנוספות של ישראל. נתניהו הוא הפרזנטור, אבל גם מקבל ההחלטות. האיש שעליו מוטלת האחריות הכוללת. האיש שנולד מחדש בחודשים האחרונים, כפי שפורט ביום שישי האחרון ב"מעריב־סופהשבוע". נתניהו איבד את הרסנים והבלמים ומתנהג כאילו הפסיק לחשוש ולסלוד מהרפתקאות. לפרקים הוא נראה כמי ששש אלי קרב. זה לא הביבי שהכרנו. הלוואי שידעתי לקבוע אם זה טוב או רע.

במערכת הביטחון מרגיעים: אנחנו לא רצים למלחמה, אומרים האומרים, אנחנו מנהלים מדיניות מחושבת ואוכפים את הקווים האדומים שנקבעו על ידי הדרג המדיני. אין סיבה להיכנס לפאניקה. זה לא כצעקתה. איראן זקוקה למלחמה עם ישראל עכשיו עוד פחות מאיתנו. מצב המשטר שביר, המחאה ההמונית נמשכת ומתעצמת, עוצמתה של ישראל מוכרת וידועה, אין שום סיבה למצמץ.

ראש המוסד יוסי כהן כבר צוטט בשבועות האחרונים מדבר בפורומים שונים בחו"ל על העובדה שישראל צברה ראיות לכך שאיראן רימתה את העולם לאורך כל השנים האחרונות. כהן, על פי עדויות שונות, הוא הסמן הימני של מערכת הביטחון בכל הקשור לאיראן. נתניהו נשען בעיקר עליו. מצד שני, יש במערכת הביטחון גם לא מעט בעלי מקצוע שסבורים שהריגת הסכם הגרעין בחטף יכולה להמיט אסון גדול בהרבה מהסכנות שטומן ההסכם הזה בחובו.

בכל הקשור להסכם הגרעין יש מחלוקות בצד שלנו (לא בדרג המדיני, רק בצבאי). בכל הקשור לקווים האדומים בשטח סוריה, אין. כאן המערכת מיושרת כמעט לגמרי. יש מי שדווקא זה מדאיג אותו. יש מי שנזכר בימים ההם לפני יום הכיפורים 1973, כשכל הגנרלים, המדינאים ומקבלי ההחלטות חשבו בדיוק אותו הדבר, והסוף ידוע. זוהי הערת אזהרה שולית לגמרי. אתמול הניצחון היה שייך לנתניהו. הוא ניצח בקרב. המלחמה עוד לפנינו.