אני צועדת בשביל האופניים הצמוד לכיכר רבין. משהו לא ברור בסימון השביל, ייתכן שבשל אבני הפסיפס של הכיכר, מה שגורם לרוכבי אופניים או להולכי הרגל - תלוי מי בא קודם - לטעות ולצעוד או לרכוב דווקא במקום הלא מסומן. אני כבר רגילה לצפור להולכי רגל שנכנסים לי למסלול הרכיבה, ורגילה לשמוע את צפירותיהם של רוכבי האופניים שצופרים לי בחזרה, אבל החוקים העירוניים החדשים בנוגע לרכיבה הוציאו לי את החשק להתנהל ביומיום עם הכלי הזה. במקרה שלי: אופניים רגילים משנות ה־70, ללא הילוכים, שבין כל התקנות שנועדו להקטין את מספר התאונות שבהן מעורבים האופניים החשמליים, נפלו בין הכיסאות. העירייה מכסת"חת את עצמה בעמוד הפייסבוק הרשמי בפרסום חוזר של התקנות הטוענות שיש הפרדה בין אופניים חשמליים לרגילים, אך בפועל אין ממש.

אני משתדלת לרכוב כחוק. החוק מחייב בין היתר לרדת מהאופניים כשחוצים מעבר חצייה לא מסומן - אבסורד ממדרגה ראשונה - או לא לרכוב עם אוזניות, שזה עוד מובן. לכביש אני לא מגיעה עם הכלי הלא מוגן שלי, גם במחיר דוח של 500 שקל. רק בשבוע שעבר נדרסו למוות הפרסומאי מוטי מורל בעת שרכב על אופניים חשמליים ברחוב שבו - על פי התקנות החדשות־ישנות - אין ברירה אלא לרכוב על הכביש, וגם ילד בן 15 מצפון העיר, שלצערו לא היה מפורסם ושמו נבלע בין הכותרות שבישרו על פתיחת חגיגות יום העצמאות. 

בתוך פינות נסתרות, בין שיחים אני רואה מדי פעם פקחים ששלחה עירייה תאבת בצע כדי להוסיף עוד כמה מזומנים לקופתה. הם יודעים בדיוק היכן לעמוד, במקום מועד לפורענות שעדיין לא טופל מבחינת שביל רציף וכלשונם "עוד יטופל", רק שבינתיים אנחנו צריכים לשאת בהוצאות. 

לפני כמה ימים ישבתי עם חבר בכיכר הבימה וחזינו בצמד הפקחים שמשון ויובב מתחבאים מאחורי עץ ומחפשים את הטרף הבא. אין דרך לחצות את הכיכר שמוקפת באתר בנייה ובה מסלולי רכיבה לא רציפים ומשכך חמישה מתוך שבעה רוכבים נתפסו כדג פתי שנלכד ברשת. החבר לא האמין שאפשר לרדת כל כך נמוך.

האמת היא שאני לא באה בטענות לפקחים שרק עושים את עבודתם, עד כמה שקשה לבלוע את הדוח. יצא לי כבר לתפוס לשיחת חולין פקח עירייה, באחד הימים שבהם הקדמתי כהרגלי לאיזו פגישה וחיפשתי ספסל לשרוף עליו את הזמן. על ספסל נסתר בפינת רחוב במזרח העיר ישב פקח במדים ושיחק בטלפון. אני לא יודעת אם זה קורה גם לכם, אבל כשאני רואה מישהו במדים שנראים כמדי שוטר, יש בי התניית דום. אותי זה מפתיע שעל אף המקצוע שהפך לאחד המושמצים במדינה, אני עדיין רוחשת יראת כבוד לכחולי המדים. לקח לי שנייה ועוד חצי כדי להיזכר שמדי המשטרה הוחלפו לשחורים ושהצעיר המשועמם שיושב לצדי הוא פקח עירייה. 

בישראל כמו שרק בישראל אפשר, כששני אנשים זרים יושבים זה לצד זה לפרק זמן של יותר מכמה דקות מתחילה להתנהל שיחה. הוא סיפר לי שיש לו עוד רבע שעה לסיום המשמרת, שזו גם רבע שעה לסיום חניית החינם ברחוב, וכאן הוא דופק קופה. "תמיד יש אנשים ששוכחים להזיז את הרכב בחמש, ואני אורב להם כאן", הוא אמר בכנות והזהיר אותי במחווה חברית שאם אני פה עם רכב כדאי שאזיז אותו, והוא מוכן להעלים עין. הודיתי לו על הג'סטה האדיבה והוספתי שאני פה עם אופניים, אבל גם את זה הצלחתם להרוס לי. 

"חשמליים?", הוא הזדקף. "לא", עניתי. "העגלה פה ליד". "זה לא אנחנו, זה הם שבודקים לנו בסוף החודש את כמות הדוחות, ואם אין מינימום, אתה עף", סיפר לי לפני ששאל מה אני עושה בחיים. שיקרתי. לא רציתי להלחיץ אותו, בכל זאת תג שם ואישוש קונספירציה שכולם מדברים עליה יכולה לעלות לו בעבודה. שאלתי אותו כיצד הוא מצליח לשרוד בתפקיד הלא ממש מתוגמל כלכלית, המלווה תדיר בקללות של בני אדם בנקודות השפל שלהם. ואז נזכרתי מה אני עושה בחיים. סיפרתי לו שלא מזמן קיללו אותי טוקבקיסטים פעם אחת סתם בלי סיבה ואת הפעם השנייה אולי הרווחתי ביושר כי התגריתי. אך מה שנראה לי אז איום ונורא נראה כרגע כמשחק ילדים, מכיוון שהחוכמה הגדולה היא לא לקלל מאחורי מקלדת אלא בפרצופו של אדם. 

רגע לפני שנפרדנו עשינו סשן "החלפת קללות", שבו הייתי בטוחה שאנצח כי היד תמיד קלה יותר על המקלדת. מסתבר שטעיתי. אז הבשורה הטובה מבחינתי לפחות, היא שעם ישראל שונא פקחים יותר מעיתונאים. והבשורה הרעה היא שהוא לא מתבייש לומר את הדברים הללו היישר בפניהם של הפקחים.