הרהוריו של גבר שהולך לאיבוד דרך מרפסת, שממנה השקיף על חגיגות יום העצמאות:

1. הריקוד האחרון של אחוסל*

מרוב פרטים, החמצנו את כל התמונה. העיבוד הנפשע למילים של לאה גולדברג; ההגשה הנוראית של יעקב כהן; היציאה מפרופורציה של זאב רווח; רוח ה־BFF ששרתה על מירי ושרה; וכמובן החיסול הממוקד שביצע ראש הממשלה ביו"ר הכנסת (כבר למחרת היום מלאה הרשת בטוקבקיסטים מטעם ש"התנדבו" להזכיר שמדובר ב"בן של כומר". איכס!) - כמעט העלימו את העובדה שטקס המשואות לכבוד 70 שנות מדינת ישראל היה פרידה סופית ומוחלטת מההגמוניה האשכנזית בסיפור המעשה הציוני.

אפשר להזיל דמעה לנוכח גימוד חלקם של מי "שבנו את המדינה" (עם או בלי מירכאות) בסיפור, אבל אפשר גם להתפעל מהאוטו־אמנסיפציה המזרחית: רוב מזרחי בחר במפלגה עם אוריינטציה מזרחית, שהפקידה על הטקס שרה מזרחית, שדאגה שבסוף כל משפט שאומרים בעברית יהיה איזה סלסול נצחי בשערות. אז אולי (אם להמשיך את רצף ה"אסי דיין") קיבלנו פוסטרים במקום קירות, כלומר: פוסטר מזרחי של סיבוני במקום קיר ברזל של ז'בוטינסקי. אבל אם תרצו, המהפך של 1977 קיבל סוף־סוף את טקס הנעילה האולטימטיבי שלו.

אחוסל מסכן כתב באחד הטוקבקים שביכו את העלמת תרומתה של התנועה הקיבוצית מהטקס (לדעתי, היא נכחה בו בכוריאוגרפיה שהזכירה יותר מכל טקס הבאת ביכורים בקיבוץ): "הבנים של הקיבוצניקים הם אלה שמבצעים את המטס". מקומם ומוגזם, אבל לא מופרך, ובעיקר מזכיר לאליטה החדשה שהמעמד מחייב: אי אפשר לבסס את האליטיזם רק על תחמונים פוליטיים.

*אחוסל = מונח שטבע פרופסור ברוך קימרלינג. ראשי תיבות של אשכנזי, חילוני, ותיק, סוציאליסט ולאומי.

2. הקומיסרים החדשים

פרסומאי בשם אור רייכרט שיתף את חבריו ב"כרטיס הצהוב" שהוציאה לו פייסבוק. רייכרט הלה הוא דתי, ימני ומבריק, שילוב שרבים מאיתנו מסרבים להכיר בהיתכנותו.

מה היה חטאו של רייכרט? הוא אתגר את חבריו ועוקביו כאשר פרסם כרזה לטקס זיכרון דמיוני לרגל יום השואה: בהשתתפות הניצולים כמקובל, אבל גם עם צאצאי פושעים נאצים, והציג את השואה כטראומה משותפת ששני הצדדים הם קורבנותיה.

הכתובת הייתה ברורה: טקס הזיכרון האלטרנטיבי שמקיימות משפחות שכולות בישראל בהשתתפות משפחות שכולות פלסטיניות (הגם ששום מילה בכרזה של רייכרט לא קשרה בין השניים). רייכרט בסך הכל הקצין עד גיחוך את "תסמונת שטוקהולם" שבה לקה חלק מהשמאל הישראלי. אבל לחלק מהנאורים, הליברלים, התומכים בחופש הביטוי, המוכנים למות למען זכותו של בעל דעה הפוכה להשמיעה, זה היה כבר יותר מדי: הם התלוננו אצל הקומיסר הגלובלי החדש - ורייכרט קיבל אזהרה מפייסבוק.

ככה זה אצל החברים של צוקרברג: אתה יכול לקרוא לאנשים "נאצים", אפשר אפילו לארגן אונליין פיגועים שבהם יש קורבנות אמיתיים, אבל אל תעז להרגיז את נטורי קרתא של חופש הביטוי, אנשים שמגלים סובלניים כלפי כל דעה, בתנאי שהיא מקבלת עליה את גבולות הפוליטיקלי קורקט. מדהים עד כמה האנשים שמקדשים את "מדינת כל אזרחיה" לא יכולים לשאת אפילו רשת חברתית שהיא פסיפס של כל גולשיה.

אל תבינו אותי לא נכון: אני שמח לחיות במדינה שבה בג"ץ יכול להפוך החלטה פופוליסטית של שר הביטחון (אפסנאי במיל' שמנסה לקבוע להורי נופלים שהיו לוחמים אמיתיים כיצד לזכור את יקיריהם). אני רק עצוב מכך שהצד שניצח בבג"ץ מקדש את הדמוקרטיה רק כשהיא משרתת את האג'נדה שלו.

3. פתאום כולם מתגעגעים לבגין

"פעם היו אנשים אחרים בליכוד", מקוננים בשמאל בכל פעם שדודי אמסלם, מירי רגב או אורן חזן נתפסים בהתבטאות נלעגת. מעבר לעובדה שאת אותה טענה בדיוק אפשר להפנות למשמיעיה (האם תמר זנדברג ומוסי רז, למשל, הם שולמית אלוני ויוסי שריד?!), מסתיימת לרוב הקינה הזאת בגעגועים לבגין. לימים אחרים, לימין אחר.

רק מה? כשבוחנים את העובדות מגלים שאין דומה מביבי לבגין, ולא רק במהות אלא אפילו ברטוריקה: מי שמחפש השראה לנאום "הערבים הנוהרים" ימצא קשר ישיר בין "האוטובוסים של עמותות השמאל" לבין "המשאיות של הקיבוצים" (1981), בין "החמוצים" של נתניהו ל"ואם הם יעקמו את האף, יהיה להם אף עקום" של בגין. והלהיט האחרון: "נאום המנורה" בטקס הדלקת המשואות, שהתכתב עם בגין הנואם בלטינית ברחבת הכותל אחרי ניצחונו בבחירות 1977 כמי שסוגר חשבון לא רק עם המערך, אלא גם עם טיטוס הרשע!

על הנטייה המוגזמת לשימוש בצמד המילים "בעזרת השם", כבר מיותר להרחיב. אז אולי המקור באמת האמין באלוהים בעוד השדרוג מאמין רק בעצמו, אבל נתניהו הוא בסך הכל גרסת 2.0 של בגין. טוב או רע? החליטו בעצמכם.