הוא עמד על המיטה שלי, מאוד יכול להיות שבקרוב תהיה גם שלו, עדיין לא החלטנו איזו מיטה אל החיים ואיזו מיטה אל המיתה. בינתיים אני לא אומרת לו כלום, יש דברים חשובים יותר לארגן לפני המעבר שלו הנה. “תחזיקי", הוא מגיש לי נורה שרופה. “לא טוב להשאיר דברים מקולקלים בבית, מחר אביא לך אחת חדשה".



אני מניחה את הנורה על השידה. תמיד היה בי רצון עז לאחוז אותה בין ידי ולמחוץ, לשמוע את קול ההתנפצות ולהרגיש את שברי הזכוכית ננעצים בכרית כף היד. ותמיד אני דוחה את זה, לא שווה שאשבית יד בשביל רגע אחד של סקרנות.



הוא אומר: “אני המלך ואת הנתינה". הוא זוקף ידיו מעלה וצועק: “יחי המלך החדש!" .



אני מחייכת אליו. לפעמים הוא ילדותי. בדייטים הראשונים הוא עוד ציטט לי מכתבי אהבה ישנים, הרשים אותי בידיעותיו ובהשגותיו על החיים האלה. נראה כי ככל שחולף הזמן הוא משיל מעצמו מסיכות ומרגיש חופשי יותר.



אני כבר בת 46 וכמה חודשים שטוב לשכוח. לפעמים במקלחת או במיטה, לאחר סקס של בוקר, צהריים או לילה, אני לא יכולה שלא לפחד מעט. שכאשר המסיכות יוסרו, תרד גם התשוקה שלי אל המסתוריות והידע שהיו בו בהתחלה.



“אז מה דעתך?", הוא שואל.



“דעתי על מה?".



“את מסוגלת לראות בי המלך שלך? להיות כך, תחתי?".



“ולמה שאהיה תחתיך? במה זה יתרום לך? לי? לקשר שלנו?".



הוא לא מגיב. במקום זאת מבטו נוטש את מבטי ומסתובב בחדר. נראה כי בראשו הוא מעצב את חיינו החדשים. האיש הזה מהיר לי מדי, אין ספק. ופתאום, בפעם הראשונה אחרי אופוריית “האהבה המחודשת" ו"פרק ב' למוד הניסיון" אני מתחילה לחוש בסוג של פחד או חרטה.



***



הערב כבר ירד, אני מכינה מרק אפונה וזורקת כמה חתיכות קבנוס פנימה. אף שהקיץ כבר בפתח, קשה לי לוותר על החום השורף של המרק. לפעמים מתחשק לי לאכול ישר מהסיר, בלי לנשוף על הכף או לקרר לפני כן. אני רוצה להרגיש את הבעבוע על לשוני ואת האדים השורפים את חלל הפה. ותמיד אני דוחה את זה, חבל לוותר על טעמים של שבוע שלם עבור רגע אחד של עונג.



הבן של השכנה נוסע על אופניו בדיוק מתחת לחלוני. הוא תקע בגלגל כוס חד־פעמית, כך שבזמן נסיעה האופניים נשמעים כאופנוע רועש. כבר עייפתי מלהסביר לו שזה מטריד ומפריע, גם לצעוק על אמו האדישה לא ממש עוזר. אז אני מגיפה את התריסים ומדליקה שני נרות במרכז השולחן.



האיש שלי יוצא מהמקלחת, ריחני מתמיד, את זה שום שטות שיאמר לא תוכל לקחת ממנו. יש לו ריח גברי הממלא לי את הדירה, משהו שהיה חסר פה כבר זמן רב. “שוב הילד מבחוץ?", הוא מביט בתריסים המוגפים, “תני לי לדבר איתו פעם אחת".



עד עכשיו עצרתי אותו. יש לי בן אחד, עתודאי, שאת רוב זמנו מעביר בטכניון, אז אף על פי שהילד הזה מעצבן ב־99% מהזמן, הרבה פעמים הוא משמיד לי את הגעגועים לילדות של בני יחידי. “לא צריך, הכנתי מרק טעים, בוא נאכל", אני ניגשת אל הסיר ושומעת רשרוש מפתחות. “לאן אתה הולך?", אני שואלת אבל הדלת כבר נסגרת.



זה הזמן לומר שלפני שהוא נכנס לחיי, הייתה לי שגרה מסודרת: עבודה, אחר כך הסטודיו, הייתי מתאמנת מעט, מגיעה הביתה, מתקלחת, צופה בסרט או קוראת ספר והולכת לישון. מפעם לפעם היה מגיע לפה איש שפעם אהבתי, עד שהבנו שאנחנו מאוהבים יותר זה בגופו של זו מאשר זה בלבה של זו. אז שמרנו את זה כך, סיפוק טוב ואיש למיטתו.



ופתאום זה הגיע. ואף על פי שהוא נושק לגיל 50 ועובד בעבודה אפרורית של מספרים, נראה כי הוא כל הזמן ממהר להרפתקה חדשה. לפעמים זה מעייף אותי לרדוף אחריו. יש לילות שבהם אני בטוחה שכשיבוא הבוקר אארוז לו קופסת עוגיות ואשלח אותו לדרכו ההרפתקנית.



“ילד, בוא, בוא רגע", אני שומעת את קולו מבחוץ ונצמדת לתריסים.



“אסור לי לדבר עם זרים, גופי ברשות עצמי", עונה לו הילד וצוחק. גם אני מחייכת, שנון.



“אבל אני שכן שלך", אומר לו האיש שלי, “אני חבר של זו שגרה פה".



“זאת שמתלבשת כמו סבתא שלי?", שואל הילד.



האיש שלי צוחק. אני מביטה על בגדי במבוכה. יש בזה משהו, אני חושבת ומכניסה את אחד מקפלי השמלה אל התחתונים שלי, אמירה סקסית.


“כן, זאת", עונה לו אישי. “בקיצור, אתה עושה לה מלא רעש ואבק עם האופניים שלך, מה אנחנו עושים בקשר לזה?".



הילד מפסיק את נסיעתו. פתאום ורק לרגע אני שומעת את השקט שהרחוב הזה יכול לתת. למעשה הוא נותן, כל עוד המעצבן הקטן בבית הספר.


“קיצר, דבר עם אמא שלי", הילד נשמע קרוב יותר.



“מה אני, מלשן?", עונה לו האיש שלי, מאמץ את סגנון דיבורו. “לא רוצה לדבר איתה, דבר איתי אתה, כמו גבר אל גבר".



הילד לא פראייר: “כמה אתה משלם בשביל שקט?".



“תחמן שכמותך", צוחק האיש שלי, אני אוהבת את צחוקו. “מה אתה צריך?".



“אגזוז, לרזי יש, גם לדניאל ואבא של סשה גם מרכיב לו בקרוב", הילד מפתיע.



“אגזוז? לאופניים?", מתפלא אישי.



“כן", עונה הילד, “זה במקום רעש הכוס, מכניסים קצת קמח ואז בכל פעם שהגלגלים כאילו נוסעים זה משאיר עשן. נכון מגניב?".



אני פותחת חריץ קטן בחלון ומביטה בהם. בתו של האיש שלי בהריון עם הילד הראשון ופתאום אני מצליחה לדמיין אותו כסבא. “טוב, יאללה, בוא תלחץ יד", הוא אומר לילד.



“רגע, מתי תביא לי?", שומר הילד את ידו לעצמו.



“סומך עלי או לא? תוך כמה ימים זה אצלך", האיש שלי מבטיח.



הילד מחייך ומושיט יד.



“הוא עושה בעיות?", נשמע קול מלמעלה. זו אמו של הילד. את אביו מעולם לא ראיתי.



“בעיות?", שואל אישי, “יש לך פה איש עסקים קטן". הוא מביט בילד, קורץ לו, ועל הדרך גם שולח אלי מבט, לא ארוך מדי, כדי לא להסגיר אותי.


“ואתה? אתה איש עסקים גדול?", מפלרטטת האם מלמעלה. פתאום בא לי לקחת מערוך, לעלות אליה ולהלום בה. אבל אני עוצרת, לא שווה לבלות לילה במעצר בשביל סיפוק של רגע.



***



כשאנחנו מסיימים את מרק האפונה, נכנסים להתקלח. זו הפעם הראשונה שלי והפעם השנייה שלו, הפעם ביחד. כשהוא מאחורי, ועובר עם ספוג קטן על גבי, אני שואלת אותו אם חשב שאני מתלבשת כמו סבתא.



הוא צוחק צחוק גדול, מתגלגל, ואני נדבקת וצוחקת יחד איתו. פתאום טוב לי שיורדות המסיכות, נשטפות עם הזרם והולכות מאיתנו. “זה בסדר, את מתלבשת כמו כל נתינה".



“נתינה?", אני שואלת.



“הלו? כבר שכחת? אמרנו שאני המלך שלך".



“נכון", אני נכנעת ומסתובבת אליו. אומנם המלך עירום עכשיו, אבל הלב שלי צועק: “יחי המלך החדש!".