1

התקיפה המסיבית של חיל האוויר אור ליום חמישי השבוע נגד מטרות איראניות בסוריה - הותקפו 50 יעדים ונגרם נזק רב לנוכחות של טהרן בסוריה - לא משנה את העובדה הבסיסית: העוצמה הצבאית הישראלית, האיומים של ראש הממשלה, שריו, הרמטכ"ל וקציני צה"ל לא הרתיעו את איראן. זו הייתה נחושה להגיב ולנקום על התקיפות הנמשכות נגדה בסוריה, שהסתיימו גם במותם של יועציה הצבאיים. והיא הצליחה בכך. 
 

בניגוד להצלחות בלילה שקדם לו, בין שלישי לרביעי, שבו היה לישראל מודיעין מדויק שאפשר לחיל האוויר לסכל את ההכנות לשיגור הרקטות, הפעם מידע כזה לא הושג. יהיו יכולות אגף המודיעין בצה"ל (אמ"ן) טובות ככל שיהיו, הן לא יכולות להבטיח כיסוי מושלם והשגת מידע בוודאות של מאה אחוזים.

איראן שיגרה 20 רקטות מדגמי גראד (122 מ"מ) ופג'ר (240 מ"מ) לעבר מוצבי צה"ל. העובדה שהן לא גרמו נזק - ארבע יורטו בידי "כיפת ברזל" והשאר נפלו בשטח סוריה - אינה משנה בהרבה את המציאות החדשה המתהווה של עימות צבאי ישיר בין ישראל לאיראן בסוריה. עדיין זהו עימות מוגבל של החלפת מהלומות.
 

באמצעות התקיפות הצבאיות המיוחסות לחיל האוויר והאזהרות הגלויות והסמויות, מנסה זה כמה שבועות מערכת הביטחון להשפיע על התודעה של מנהיגי איראן ומפקדיה הצבאיים ועל החלטותיהם. על הכוונת במאמצי השפעה אלה נמצא מפקד אל־קודס, גנרל קאסם סולימאני. בעבר, לפי פרסומים זרים, רצתה ישראל לחסלו ואף הייתה יכולה לבצע זאת בפברואר 2008, במסגרת מבצע משותף למוסד ול־CIA בדמשק. המטרה הייתה "שר הביטחון" של חיזבאללה, עימאד מורנייה. ברגע האחרון התברר למפקדי המבצע כי מורנייה נפגש בדירת המסתור עם סולימאני. 
 

כשהתברר שהשניים ירדו לאחר פגישתם לחנייה והמשיכו בשיחה, ביקשה ישראל לנצל את ההזדמנות לחסל את שניהם, בנוסח שניים במבצע אחד. אלא שה־CIA התנגד נחרצות. המבצע התעכב לדקות ארוכות ורק כשסולימאני ושומרי ראשו עזבו את המקום הגיעה פקודת "פעל", והפצצה שהוטמנה במכוניתו של מורנייה התפוצצה והוא נהרג.
 

לא בטוח ש"סימון" סולימאני כיעד למאמצי ישראל להשפיע על ההנהגה בטהרן הוא נכון. מתעוררים סימני שאלה גדולים אם הניסיון לתקוע טריז בינו לשאר ההנהגה הצבאית וזו המדינית מקדם את מטרותיה של ישראל. אולי להפך. הדבר רק מעצים את מעמדו המיתולוגי באיראן ומחוצה לה. בכל מקרה הוא אינו מחליט לבדו. עם כל חשיבותו והשפעתו של סולימאני וקרבתו למנהיג העליון עלי חמנאי, ההחלטות לגבי ישראל אינן שלו בלבד. תהליך קבלת ההחלטות בטהרן מסודר והיררכי, ומי שקובע את האסטרטגיה הוא חמנאי.
 

בנימין נתניהו וישראל כ"ץ. צילום: רויטרסבנימין נתניהו וישראל כ"ץ. צילום: רויטרס

 

מאמצי ההרתעה והאיומים מישראל מסתמכים על עוד מסר: זה המבקש לומר לאיראן "אתם חשופים", "אתם חדורים", "המודיעין שלנו יודע הכל עליכם (כמעט כפי שראינו ברביעי אחר חצות) ועל התוכניות שלכם", ולכן "לא כדאי לכם להסתבך איתנו". זה החל בהדלפות לכלי תקשורת בעולם ובישראל של תצלומי לוויין של הבסיסים המרכזיים בסוריה, של כוחות איראן ושלוחיהם מהמיליציות השיעיות. מאמץ זה נמשך בחשיפה הדרמטית של גניבת הארכיון המרכזי בטהרן, שבו הוסתרו המסמכים של תוכנית הגרעין הצבאית של איראן, בידי לוחמי המוסד. 
 

עד השבוע ניסו שני הצדדים לשמור על כללי משחק עמומים. ישראל לא אישרה וגם לא הכחישה את מרבית התקיפות שיוחסו לה. ואילו איראן פועלת בסוריה ובעיראק בעיקר באמצעות שלוחים (פרוקסיס), המקבלים ממנה הנחיות ופקודות. בנוסף לחיזבאללה הלבנונית, יש לאיראן עוד שלוש מיליציות על בסיס אתני: אל־בדר וכתאיב חיזבאללה העיראקיות, פאטמיון האפגנית וזינאביון הפקיסטנית.
 

השימוש במיליציות כשלוחיה הוא אסטרטגיה איראנית כמעט מאז הקמת הרפובליקה האסלאמית לפני כמעט 40 שנה. הדבר מאפשר לצמצם את מספר הנפגעים האיראנים (גם שם יש רגישות לחיי אדם), מסייע לה לשמר את חופש הפעולה שלה, להגיב צבאית, ובמקביל לשמר "מרחב הכחשה". במידה מסוימת זו בבואה למדיניות הישראלית. בשבע שנות מלחמת האזרחים בסוריה תקף חיל האוויר מאות פעמים, בלי להודות בכך, למעט מקרים בודדים. אבל למרות ההצלחות של ישראל בחודשים האחרונים איראן לא נרתעה והפגינה נחישות להגיב, כפי שראינו בלילה שבין רביעי לחמישי. הדרג הצבאי והמדיני שלה פועל בדיוק על פי אותו היגיון שמפעיל את מקביליו בישראל: היעדר תגובה מתפרש כחולשה.
 

כדי לסבך את העניינים עוד יותר, מרבים שרים מישראל לאיים על טהרן. ראש הממשלה בנימין נתניהו אף השתמש בביטוי של זאב ז'בוטינסקי - דיבר על "קיר הברזל" והזהיר: "מי שמאיים להשמידנו - בסכנה". זוהי התבטאות שמזכירה כהד את דברי שר הביטחון לשעבר בנימין בן אליעזר, שאמר פעם כי לישראל יש יכולות להרוס את איראן כמה וכמה פעמים. לא צריך דמיון מפותח כדי להבין למה כוונתו, ביודענו שעל פי פרסומים זרים יש לישראל קרוב למאה פצצות גרעין, מהמתקדמות בעולם. 
 

גם הרמטכ"ל רא"ל גבי איזנקוט, שלרוב ידוע בקור הרוח שלו, נגרר בהתבטאויותיו למערבולת האיומים האלה. אך הגדיל לעשות שר האנרגיה והתשתיות יובל שטייניץ, שהזהיר כי אם יתפתח עימות עם איראן, ישראל תחסל את נשיא סוריה בשאר אסד. לא ברור עד כמה האיומים והתקיפות הצבאיות, גם זו המסיבית השבוע, משפיעים על נחישות האייתוללות. אך ברור כי עודף הפטפטת ודברי הרהב רק מתדלקים את הבעירה. הם אומנם נועדו לכאורה להפגין את ביטחונה העצמי של ישראל, אך למעשה מעידים על ההפך הגמור - על פחד וחשש. הם מזכירים את הסיפור על ההוא ששורק בחושך כדי להפגין לכאורה את אדישותו ושלוותו, אך למעשה מעיד הדבר על פחדו מפני האפילה. 
 

למרות האירועים שלשום אין בטווח הקצר סכנה לעימות צבאי ישיר בין ישראל לאיראן. העובדה שטהרן העדיפה לשגר רקטות לעבר מוצבי צה"ל, אף שהייתה יכולה לכוונם ליישובים ברמת הגולן או אפילו לגליל, מעידה כי החליטה על תגובה שקולה ומידתית. מעין אמירה בנוסח "אתם תוקפים את הבסיסים הצבאיים ואנו גומלים לכם באותו מטבע". על פי כל ההערכות וגם ההתבטאויות, לשני הצדדים אין כוונות לצאת למלחמה.
 

עם זאת, אין סימנים לכך שאיראן ממצמצת ומתקפלת מסוריה. היא אומנם נקלעה למצוקה בעקבות החלטת נשיא ארה"ב דונלד טראמפ לפרוש מהסכם הגרעין, ויש בהנהגתה חשש כבד מפני ההשלכות של העיצומים שיושתו על כלכלתה המקרטעת בלאו הכי - הריאל, המטבע האיראני, בנפילה חופשית; זה שבועות שיש באיראן שביתות והפגנות של חקלאים, עובדים בבתי חולים ועוד - אבל אסור לשכוח שהמנהיגים ברפובליקה האסלאמית, ובמיוחד הזרם השמרני־קיצוני בהנהגת משמרות המהפכה וכוהני הדת, יודעים להפגין עמידה איתנה ונחישות. 
 

זה קרה בשמונה שנות המלחמה העקובה מדם עם עיראק, שהשתמשה בנשק כימי והפציצה ללא רחם את ערי איראן, כולל הבירה טהרן. גם בעשור הקודם, בשש השנים שבהן מועצת הביטחון הטילה עליה עיצומים משתקים בשל תוכנית הגרעין, המשיכה טהרן לחתור לפצצה. נכון, ב־2013 היא נכנעה והסכימה לפתוח במו"מ עם שש המעצמות, אך אסור להקל ראש בנחישותה להתבסס בסוריה וברצון שלה לנקום בישראל. 
 

מה עוד שלפי שעה אין סימנים שטראמפ שינה את דעתו להסיג עד סוף השנה את חייליו מסוריה. אם יעשה זאת, תיוותר ישראל לבדה בחוד החנית מול סוריה ואיראן ותיאלץ לסמוך על שירותי התיווך של רוסיה. לא בדיוק משאת נפש של ממשלת ישראל, גם אם היחסים בין נתניהו לוולדימיר פוטין מצוינים, כפי שראינו זאת השבוע בפגישתם התשיעית ב־32 החודשים האחרונים.
 

הסכנה הגדולה היא ששני הצדדים יישאבו למערבולת של תגובות ונקמות שילכו ויסלימו. עצתי לשרים ולמערכת הביטחון: הפסיקו להתרברב, נסו להרגיע. חדלו לשדר מסרים כפולים. איומים כלפי איראן ותקיפות צבאיות מצד אחד, מול דברי הרגעה לעורף מצד שני. זה לא הולך יחד. אתם רק מבהילים את הציבור בישראל, במקום להרגיעו. שלא לדבר על הנזק הכלכלי שנגרם לתושבי הצפון. ואתם גם יודעים שקל להתחיל במלחמה או להתדרדר אליה, אך קשה לצאת ממנה.

 

2

בניגוד גמור להתנהלות הדרג המדיני והצבאי אל מול החזית הסורית־איראנית, דווקא בגזרה שבה הסכנה להתלקחות גדולה ומיידית יותר הם נוהגים בשאננות. זו החזית מול עזה. כאן ממתינים צה"ל והדרג המדיני לאירועים הצפויים ב־15 במאי, "יום הנכבה", כאל גזירה משמיים. במערכת הביטחון עוסקים בניחושים חשבונאיים. כמה מפגינים יגיעו לגדר, והאם "צעדת השיבה" תמגנט אליה חצי מיליון כפי ששואפים בחמאס, "רק" 100 אלף או אולי אף רק עשרות אלפים. 
 

במקביל מנסה ישראל לפתח פתרונות טקטיים. אחד מהם הוא שימוש ברחפנים כדי לנתק את החבלים של עפיפוני האש ובלוני האש שמשוגרים מעזה ושורפים את שדות היישובים בעוטף עזה (אגב, השימוש הזה הוא מעין גרסה אווירית לסיפור על שמשון השופט. לפי ספר שופטים, קשר שמשון לפידים בוערים לזנבותיהם של 300 שועלים והריץ אותם לכיוון השדות והכרמים של אויביו הפלישתים שעלו באש. ועוד אגב: קצין החינוך של חטיבת גבעתי, שנלחמה באזור ב־1948, קרא ליחידת הסיור של החטיבה "שועלי שמשון". השועל הוא כיום סמל פיקוד הדרום וכמה מיחידותיו).
 

תגובה נוספת שצה"ל בוחן היא שימוש ברחפנים גדולים יותר להתזת מי בואש על המפגינים או מקומות הריכוז שלהם. לשם כך חכר צה"ל כמה רחפנים מדגם פגסוס של חברת אירונאוטיקס. זהו רחפן שפותח על פי דרישת משרד הביטחון ומכספו כדי להעביר ציוד לכוחות בשטח. מאירונאוטיקס העדיפו שלא להתייחס לנושא.
 

אבל זו רק הערת אגב. לב העניין הוא שאין למערכת הביטחון ראייה כוללת כיצד לפתור את בעיותיה של עזה. וגם אם יש לרמטכ"ל או למתאם פעולות הממשלה בשטחים, האלוף יואב פולי מרדכי (שבשבוע שעבר פרש מתפקידו), הצעות להקלת המצוקה בעזה ולקידום מיזמי תשתיות (מים, חשמל, ביוב ועוד), הם נתקלים בהתנגדות של שרי הביטחון (משה בוגי יעלון וכעת אביגדור ליברמן), שלא רוצים לשמוע על שום מהלך שיתפרש כהליכה לקראת חמאס. בעיניהם חמאס הוא ארגון טרור, והם מתעלמים מכל איתות או מסר - בעיקר באמצעות המודיעין המצרי - שלפיו הארגון מוכן להיכנס למו"מ עקיף עם ישראל על הסכם הפסקת אש ארוך טווח או כל הסדר אחר (הודנה לדוגמה).
 

גם בשבועות האחרונים לא נעשה כל ניסיון רציני לנסות להרגיע את המצב. וכך קורה שוב ושוב שצה"ל מוצא עצמו מגיב. בהכנות לקראת יום הנכבה ינסה צה"ל לרבע את המעגל. להיות נחוש כדי למנוע מהמפגינים להסתער על גדר המערכת ולפרוץ לישראל, בד בבד עם מאמץ לצמצם עד כמה שאפשר את מספר הפלסטינים שייהרגו או ייפצעו.
 

מה שמשותף לשתי החזיתות, מול איראן בצפון וחמאס בדרום, הוא שממשלת ישראל מפעילה רק כוח צבאי. אין במדיניות זו ניואנסים מדיניים ולא יצירתיות. אין אסטרטגיה. רק טקטיקה. הממשלה מאמינה שתצליח להכפיף את רצונה ולהביס את יריביה. להכניע אותם לקבל את תכתיביה. לפי שעה אין סימנים לכך. לא חמאס ולא איראן מתקפלים. הבעיה עם הגישה הכוחנית היא היעדרה של חלופה, של תוכנית ב', במקרה שמדיניות הכוח - "קיר הברזל" בלשונו של נתניהו - תמצא עצמה מתנגשת בקיר ברזל איראני או עזתי. 

melmanyossi1950@gmail.com