נרדמתי אחרי גמר הגביע ולא שמעתי את המלחמה בגולן. באסה, עד שאנחנו כבר מנצחים בסיבוב הראשון את הפרסים, ולא מפסידים לטיארות הבוערות של חמאס בעזה, אני נרדם. גם רוברט נרדם, וממש כעס על עצמו. חודשים שהוא מכין את עצמו לטיל, מייחל לפגיעה ישירה - וכשכבר יורים, הוא ישן".
אני אומר לך, הפרסים האלה, איזו אכזבה", אמר לי כשהתעורר, "חשבתי יוחנט־דוחנט יהיה קצת שמייח. שמע, קוף, הם כלום ושום דבר. לא יכולים אפילו לעבור את הגדר עם הטיל שלהם. מה זה זה? ועוד דחיתי נסיעה לאמריקע בשביל לא להחמיץ את החגיגה. רימו אותנו, קוף, פשוט רימו אותנו. הם סתם הפרסים. חבל".
פולו, דור שמיני לרומנים, נמצא באבל על מות כלבו האהוב ג'וני, שמת מאירוע לב בהיותו בן 12. "החבר הכי טוב שלי מת, קוף, אל תבלבל לי במוח עם מלחמות. אני מתלבט עכשיו אם להביא כלב חדש, או להמשיך להתאבל", הודה.
אני מציע שתתאבל, אחי, לפחות 40 יממות. ואז תביא חדש, שיהיה מי שידגום לך את העשן הטוב של החומר. ג'וני היה תותח בתחומו, אין לי ספק כלל. אבל אתה הרי לא סומך על בני האדם שהם חלאות, שיהיו נאמנים לך. אני רק מבקש שתקרא לכלב החדש נפתלי.
"צ'סה הודה, אידיוט. ולי קוראים נרקומן, הא? מה פתאום נפתלי?"
כי זה יהיה כלב משודרג שיודע הכל, כמו שר החינוך שלנו, שהוא מומחה לחינוך, כלכלה איראנית וביטחון, כי הוא היה צייד רקטות לפני 12 שנה, והוא יודע לשקר טוף־טוף, אפילו יותר טוב ממך.
"טוב, בסדר, כשנגיע לזה נדבר על זה. תראה איך נגמר לי הכל. גם ג'וני הלך, גם הג'ירו עזב את הארץ, אבל אני רואה עכשיו את ההמשך באיטליה. דווקא די הסתדר לי הקיץ הזה. מונדיאל וטור דה פראנס, ווימבלדון... מלחמה לא באה לי טוב. אם זה רק בצפון אין לי בעיה, אם לא לוקחים את הילדים למילואים, כמובן. אבל בתל אביב זה לא מתאים לי, לפחות עד החגים. אז אני פנוי, כי מכבי זה זבל, ואני סתם אוכל את הלב".
# # #
אהרל'ה, בשיגרע מוכר חומוס מיומן, הפך בצוק העתים לגנרל ולפרשן פוליטי, כמו כולם. "אין לפרסים סחורה, קוף", הוא קובע, "סתם הפחידו אותנו. ביבי גדול, לפחות 40 מנדטים בבחירות הבאות. למה אתה מאפר על הרצפה, חלאה? הבאתי לך מאפרה".
אהרל'ה, מה עם החקירות?
"איזה חקירות, אידיוט שכמוך. עד 2019 אנחנו עסוקים רק בביטחון".
ניסיתי לפחות קול שפוי אחד. רוברט, גם נגד שרה אין כתב אישום?
"זה לא הזמן, קוף", הוא תקף, "אתה רואה כמה היא עסוקה, טסה ליוון ולרוסיה, לסדר לנו את העניינים. אז אתה רוצה להביא אותה לבית משפט? אתה באמת לא נורמלי. היא צריכה לפתוח כאן את השגרירות של האמריקאים, למה אתה רוצה להטריד אותה? די, נגמר הכל. המלחמה, שרה והמעונות, חקירות של ביבי, מכבי כדורגל וכדורסל, בוא נחכה ש'כיפת ברזל' תפספס איזה טיל. אני מדוכא נורא מהמצב. הייתי בטוח שיהיה כאן אקשן. אפילו הלכתי להתנדב בעמותה של החיות, כי חשבתי שיזנחו את הכלבים".
# # #
בסדר, החבר'ה נמאסו עלי. סיימתי את המרק שעועית ופיתה עם חזה עוף בשביל הדיאטה הקפדנית שאני מנהל, וטלפנתי לדוד אזולאי, ראש המועצה במטולה. דוד, סא"ל במיל', קצין הנדסה חטיבתי בעברו, סיפר לי שדיבר עם אלוף פצ"ן ועם מפקד האוגדה, והם אמרו לו שלא יהיה כלום.
"הם אמרו שהורדנו להם שבעה חיילים, אז הם רוצים להוריד לנו גם רק שבעה חיילים", אמר.
תגיד, דוד, עם כל הכבוד לגנרלים, הפרסים גם יודעים שזה מה שאנחנו חושבים עליהם?
"אני רק אומר לך מה אמרו הגנרלים".
נו, טוף. מה קורה עם דיירי אגם הדרעק? באים לבקר במטולה, או שזה רחוק לחולירות האלה?
"איזה באים?! תגיד אתה נורמלי? ממתי הם באים לפה? ליברמן וגלנט מתעניינים בטלפון, וזהו. הלילה היה לנו איזה אירוע קטן: טיל שלנו חרג קצת, אז 'כיפת ברזל' יירטה אותו. כל המושבה מלאה ברסיסים. איזה בום ברבע לארבע בבוקר. אז נשברו כמה חלונות. עזוב, זה סתם זה. אתה יודע שאנחנו לא מתרגשים".
ומה יהיה אם חיזבאללה יגיעו לגדר?
"שוב אתה מתחיל עם השטויות? אנחנו נשרוף את כל לבנון. לא יהיה להם מה לאכול. איזה גדר ואיזה נעליים. יותר חשוב שתבוא לבקר ותפסיק לכתוב שטויות ולהפחיד את הציבור. הכל יפה כאן, עוד מעט חוגגים שבועות, חבל שמבטלים לינות בצימרים. חשוב שיבואו ויראו שהכל יפה ופורח. במטולה כבר 150 שנה שומעים פגזים, אף אחד לא מתרגש. אתה יודע שלא, אז יאללה תגיע".
אין בעיה, בשבוע הבא בלי נדר.
# # #
התלבטתי אם לשמוע דיסק או להאזין לרדיו. פתאום שמעתי קול מוכר שקורא לטראמפ "האהוב שלנו", מדגיש את מחויבותו למלך שלנו ביבי, ושאנחנו חזקים מכל בני עוולה־נאצו־פלשתינו־מחבלו־איראנו. הוא מבטיח לשומעיו שרק דונלד, שהוא כה מחבב ומעריך, או־טו־טו מקים חומה בגבול עם מקסיקו "אם המחבלו־תקשורתיים לא יפריעו לו".
איזה יופי של טקסט! אנחנו עכשיו גם מנהלים את מדיניות הפנים של אמריקע, ולוקחים צד במלחמתה עם המקסיקנים שעומדים עליה לכלותה. כך הוא טוען בלהט.
וואללה, אין אוויר כאן. אפור בשמיים, חם על הקרקע, ומירי רגב כועסת על הנשיא ראובן ריבלין. "הוא לא גבר", טוענים יועציה. "הוא לא נתן לה לרדת לדשא בגמר הגביע, ללחוץ את ידי השחקנים. זה נורא ואיום".
חבל שלא טענו שהוא בוגד במדינה, ויש לעצור אותו מיד. איך הוא לא נתן למירי ללחוץ יד ולשיר את "התקווה" במשחק הגמר? מה, הוא לא יודע שהיא בפריימריז כל הזמן? הוא לא יודע ש"70 שנות" זה החג של מירי? אין דבר, היא תלחץ ידיים לארגנטינאים שיגיעו למשחק ב־9 ביוני - אם לא תהיה כאן מלחמה כמובן - ואם כן תהיה, מירי תלבש את מדי התא"ל ותגיע לסטדיום. הארגנטינאים רגילים לעריצים ורודנים; הם יעריכו את המחווה של השרה שלנו.
האירועים כאן תכופים, וקשה לשמור על כרוניקה. משפחות הקורבנות מאסון הערבה קמו מהשבעה, אבל כבר לא מהוות אייטם בשעה הראשונה של מהדורות החדשות. בעיתונות הן מוזכרות בעמודים עם מודעות אבל ו/או במודעות המכרזים. הן חדשות של אתמול, אפילו אלוהי־צבאות בנט כבר לא מתבטא בעניין. קברו את זה ודי.
הלאה. מקלטים? לא צריך. כל עוד המלחמה היא עם מקלדת, אנחנו בסדר. נכון שרק 30% מהתושבים בארץ מוגנים, אבל זה השליש האיכותי שמוגן. מה עם השאר? נזק שולי. ימותו אז ימותו, סבבה, הם באחריות זק"א. רק שלא ייפצעו, כי אז זו הג'מעה של אלי בין ממד"א, והוא כל הזמן מדבר ברדיו ובטלוויזיה, ועושה בלגן; ואחרי שהפצועים יישלחו הביתה, ישלחו להם חשבונית של 810 שקל - כי רבותי, הסעות למיון זה לא בחינם, אם במקרה תהיתם. גם הם צריכים להתפרנס.
ביום שלישי הייתי בצפון, ובלילה שמעתי ברשת ב' את נטע ברזילי שרה באירו־ביזיון בפורטוגל. שתסלח לי נטע על בורותי כי רבה היא, אבל לא הבנתי אם היא שרה או מקרקרת. ובחיי שניסיתי להתרכז, על אף שנכנסתי לשבר ענן בוואדי ערה. הפרשוינים אמרו שהיא גדולה. הם בטח מבינים בקרקרת, סיכמתי ביני לביני. ההערכות המופרכות של הפרשוינים, טוענות שהיא מנצחת בפסטיבל הבזוי הזה, שכנראה רק גייז מבינים מה באמת קורה שם. וזה סבבה באמת שהיא תנצח, רק שחס וחלילה לא נתבקש לארח את האירוע הזה.
גם כשיזהר וגלי ניצחו, רציתי לפרק את האיש הזה, פרנק נף, עם הפפיון שממש לא אהב אותנו. בכל מקרה, בקטע של מוזיקה נטו זה זבל אורגני יצוק, וחשוב שאם נטע מנצחת נמכור את זכויות האירוח לאוסטרליה. הם מאוד יעריכו את המחווה הזו, אחרי שהרגנו להם ארבעה חבר'ה באסון גשר המכביה ב־97'.
נדמה לי שהזחיחות כאן אחרי הטילים עם איראן קצת עלתה לנו לראש. היא לא תסיים בין החמש הראשונות, ושוב נצרח שהכל אנטישמי. והלוואי שיזרקו אותנו מהארגון בגלל המחאה.
# # #
בשעה טובה ומוצלחת, התחיל האח המפגר. השנה, בניגוד לשנים עברו, אני חלק מהעניין, כמשתתף בתוכנית שבועית שבין השאר מנתחת את האירועים בבית. התחייבתי לא לדבר יותר שטויות מאהוד יערי, אבל גם לא פחות, בהתייחסותי לאובייקטים שמוכיחים שניתן לחיות - ואפילו לא רע - גם עם מוח מתפקד ב־12.7% מהפוטנציאל הראשוני בלידה.
כיפוש מאוד שמחה שעכשיו אני בשת"פ איתה בצפייה כדי לשנן את החומר הנלמד ולבוא מוכן לדיון המאלף והמעלף. בחמש אני כבר מודיע לה שאני עייף, ושתעיר אותי אם אני נרדם, כי אסור לי להחמיץ סינק מהדברים. הצעתי דרך פעולה להתמודד עם מאגר המוחות הזה: נקליט, אני אראה בינתיים את מה שחשוב לי, כמו ספורט ומשדרי אקטואליה של פרשוינים, ואחרי זה נרוץ מהר עם הסחלה. והיא הסכימה עקרונית.
בשבת לא ראינו ביחד, כי היא הלכה לראות את "פורינר" בהיכל הספורט. אני חמקתי מהאירוע בטיעון של חולשתיות כללית, מיזנתרופיות קלינית וסלידה מקשישים בני 70 פלוס ששרים לדעתי עם פלייבק כי אחרת הם חורקים בקול. וגם ראיתי אותם בפארק באייטיז, וגם אז הם הסריחו את הדשא.
"מאמי, אולי בכל זאת תבוא איתי?"
כפרה, אם הם מופיעים כאן מתחת לבית בדשא, אני לא פותח שלב בתריסים בשבילם. אבל לכי תבלי, סחבק אוהב להיות בייביסיטר של הצדיק.
וכך צפיתי בשילוב של הנכנסים לבית האח, ובבאר שבע מפרקת את בית"ר של לה־פמיליה. חשבתי לעצמי שזה יהיה נחמד אם אחרי התבוסה הביתית ישרפו כאן החבר'ה של לה־פמיליה את אל־אקצא, שיהיה קצת שמייח, אבל זה לא קרה.
בכל פעם שהג'מעה בוואטסאפ התלהבה מאיזו מוזרקת בוטוקס, מיד עברתי לאח, אם כי עפר שכטר נראה לי קופצני מדי, וגם מיותר על הסט לגמרי. הייתה שם חריגה אחת, מריה היפה, שהחבר'ה דאגו לשלוח לי חומר רקע מהאינסטוש שלה, כדי שאתרשם שמדובר בפצצה מתקתקת, עם מיליון סוטי מין כעוקבים. נכון, היא יפה מאוד, אבל היא לא תגיע לאקדמיה בשטוקהולם, כמו עדה יונת למשל.
ביום ראשון כבר הייתי דרוך למשימה. כשסימה בכר נכנסה לבית, מאוד חששתי לה. אני זוכר אותה צעירה ב־20 שנה, ילדה יפה עם קוקו. היא עברה תהליך אבולוציוני מופרע באמצעות נגר חובב שעבד לה עם מפסלת ושופין על הפנים, ובגדול היא נראית כמו חוצן־אנדרוגיני, ולא רק כי היא גרה במיאמי.
מאמי, קראתי לכיפוש, תראי מה עשו לנשים כאן. אתן יורדות מהפסים עם הניתוחים והזריקות האלה.
"כן", היא הפטירה ביובש, "הן קצת הגזימו".
יש שם גברת בגילי, שנהנית לעבוד במשק בית. אבל אפעס ללבוש שמלת מיני בגילה, זה קצת חריג לי למשקוף של העין. וכמוני, היא כבר לא שומעת טוב את השאלות, אבל אני מזדהה איתה. עוד טיפוס שהדליק אותי זה איזה יהודי גלותי וטרחן בן 56, שמספר לאשתו שהוא בא ל־120 יום, אבל לדעתי יש לו בוחן מציאות עלוב. הוא יודח תוך שבועיים, כי הוא מרגיז את הצופים. מיד הוא נרתם למשימות נגד הקולגות שלו, מה קרה? אתה לא יודע לומר לאחות הגדולה: לא רוצה! פוי, איזה טיפוס. בעעעעע.
כבר שלוש תוכניות אני מחכה לראות את מריה בבריכה, אבל שמעתי שלשום שהיא אינה יודעת לשחות. חבל שלא באת לבריכה הקטנה של יוסי אטיאס לפני התוכנית, היינו מלמדים אותך את כל הסגנונות בשבוע.
מה עוד היה לנו שם? פקח חניה חיפאי, שמשום מה הוא אינו ממוצא תימני, ואני הייתי בטוח שיש להם קושאן על הג'וב בכל הארץ; וערבייה נחמדה, שבעלה משוכנע שהיא יצאה ללטף את אבן הכעבה במכה ותחזור לו חאג', אז הוא רוצה בשבילה חדר פרטי. איזה דביל; ומישהי עם שיפוץ רע בפנים ואף בנבדל פאסיבי, שכל הזמן צוהלת אמא'לה. כשנכנסה לבית, איזה זכר מטומטם אמר שהוא מכיר אותה טובבב. לא אהבתי את זה, וסימנתי לעצמי לפעול להדיח אותו במיידי. משורר הדלות, מיליונר ועוד כמה שלא עמדתי על טיבם כי נמנמתי. לך תעביר איתם ארבעה חודשים על המסך, זו באמת משימה קשה לביצוע.
כיפוש, אולי נריץ קצת את ההקלטה, כלום לא קורה, חוץ מבכי, אוי ואמא'לה.
"תן להם לקדם את העלילה, מאמי. אני מנוסה בצפייה באח, אתה חסר סבלנות. זה הרבה פרקים. אתה חייב להכיר את המתמודדים, איך תזדהה עם מישהו מהם?"
איך אני אזדהה? אני כבר מסתייג מכולם וכולן. אולי מריה שווה משהו, ויעשו ממנה כוכבת ב"רשת". כל השאר מתאימים אולי רק לתרומת רקמות.
"דיייי. תהיה סבלני, והעובדה שמריה באמת יפה לא קובעת בהכרח שהיא תנצח".
סליחה? שלומי, בני, רוברט ואהרל'ה מדברים רק עליה, ואף אחד מהם לא רוצה שהיא תהיה ראשת היחידה להאצת חלקיקים במכון ויצמן. אני אומר לך שאצל הגברים היא ניצחה, גם כי היא בלי בוטוקס.
"אולי היא בלי, אבל היא צעירה בשנות ה־20", קבעה המומחית ל"אח הגדול". "כדי לשרוד במשחק הזה צריך יותר מלהיראות טוב. בוא נחכה חודש ונראה אם היא תשרוד".
# # #
השתנו לי החיים. אי אפשר להקליט יותר משתי תוכניות במקביל, ולא יוצאת לי מהראש התוכנית שאיבדתי. למשל על המרגלים בערוץ עשר. אני אוהב סיפורי גבורה של לוחמינו כמו אבו דאוד מ־504 שאישר לסוכן לרצוח את אחותו, ונעלב שהוא רצח חצי כפר. לא יפה, נעלבתי בשבילו שהסוכן שבר לו ת'מילה. אז בגלל האח והמרגלים, נמנע ממני להקליט את "ארץ נהדרת", ועכשיו יש לי חסך תרבותי.
אני חייב לעשות משהו מועיל לפני שאשתגע. אז אהרל'ה שכנע אותי לבוא איתו ליום בדיקות במכון לרפואה מונעת של מחלות הסרטן באיכילוב. משלמים 2,000 שקל (מהביטוח), הרופאים דוקרים אותך, ממששים אותך, דוחפים לך אצבעות ומכשירים, ובסוף קוצבים את תוחלת חייך. הסיוט נמשך רק שש שעות, שזה ממש לא סבל ארוך ביחס לנצח.
נלך לשם עוד שבועיים, אם לא תהיה מלחמה בתל אביב, כמובן. כי אז החשש מהסרטן יהיה ממש שולי לנוכח ההישרדות היומיומית.