ישורת ההצלחות של בנימין נתניהו נמשכת במלוא הקצב. אחרי השבוע הנדיר שכלל את ארכיון הגרעין האיראני, פרישת טראמפ מהסכם הגרעין, הכישלון האיראני לפגוע בישראל והמכה הקשה שהנחית עליו צה”ל, הגיע אתמול תורו של הטקס ההיסטורי שבו נחנכה השגרירות האמריקאית בירושלים במעמד משלחת אמריקאית מכובדת, כמרים, רבנים, שועים, רוזנים ואיוונקה טראמפ.

נדמה לי שעל הדרך יכול נתניהו לנכס לעצמו גם את נטע ברזילי וכיבוש האירוויזיון. חבל שמוקדמות המונדיאל לא נפתחו השבוע, אולי היינו מעפילים. בקצב הזה ועל פי ההיגיון הזה, עד סוף השבוע יבוא גם המשיח. או שהוא כבר בא ולא שמנו לב.

רק מדינת ישראל יכולה לספק יום מהסוג שחווינו אתמול: בירושלים נחנכה השגרירות, כמה עשרות קילומטרים משם נהרגו 52 פלסטינים על הגדר ביום של דם, אש ותמרות עשן, כשבמרחק 45 דקות נהיגה משם נאספו עשרות אלפי ישראלים בכיכר רבין כדי לשמוע קרקורים מוזרים שניצחו יומיים קודם באירוויזיון. שתי מסיבות ענק בצד אחד, 52 לוויות ואפס הישגים בצד השני זה הרבה יותר טוב מכפי שיהיה אמיתי - אבל זה אמיתי לגמרי. אנחנו כנראה בדרך לגאולה.

זה בדיוק השלב שבו צריך לעצור רגע ולחשוב. העברת השגרירות לירושלים צריכה לשמח כל ישראלי, גם כאלה שעדיין תומכים במו”מ מדיני, הסכם שלום ופתרון של שתי מדינות. התירוץ התמוה של החברים ממרצ שזה “תוקע אצבע בעין של הצד השני” לא מחזיק מים. הצד השני תוקע כבר שנים אצבעות לעיניים של עצמו. הצד השני הוא זה שדחה את כל הצעות השלום הנדיבות מאוד שנמסרו לו עד היום.

נתניהו בטקס העברת השגרירות. צילום: פלאש 90




הנשיא טראמפ קיים את הבטחתו, בניגוד להערכות ופרשנויות רבות (כולל של הח”מ) ויש לשבח אותו על כך. מדד הלגיטימציה של מדינת ישראל מעולם לא היה גבוה יותר, לפחות לא בעידן הנוכחי. הולך לנו קלף משוגע בכל אשר נפנה והחיים היו יכולים להיות יפהפיים, אלמלא הטרדה המעצבנת הזו של הפלסטינים.

החדשות הטובות: צה”ל הצליח, גם אתמול, לבלום את ההמונים הפלסטינים ולמנוע את פריצת הגדר בעזה. כל המאמצים, והיו לא מעטים, להבקיע את חומת הברזל הישראלית, לפגוע בגדר או לייצר כאוס שיגרום להבקעת המערך הישראלי - נכשלו.

החדשות הרעות: הפלסטינים עדיין כאן. הם לא הולכים לשום מקום והם יקומו הבוקר קצת יותר מיואשים מאשר קמו אתמול בבוקר. לא סתם משננים בצה”ל בשבועות האחרונים שהמטרה היא לבצע את המשימה עם מינימום הרוגים בצד השני. מה שחמאס שואף להשיג זה כמה שיותר הרוגים (אצלנו, אבל גם אצלם), כדי לחזור למרכז תשומת הלב העולמית, כדי להגביר את האש והזעם, כדי לנסות לייצר את האנרגיה הנדרשת לפיצוץ נוסף.

העימותים בעזה. צילום: רויטרס

אתמול הם קיבלו את ליטרת הבשר שלהם. כנראה לא הייתה דרך אחרת לבלום אותם ואם מישהו יודע איך אפשר להבטיח שהגדר לא תיפרץ בדרך אחרת, הוא מוזמן היום בבוקר לעזור. אבל השורה התחתונה ממשיכה להיות קשה ומבשרת רעות. סיר הלחץ עומד עדיין על האש שהייתה קטנה ועכשיו היא גדולה. מתישהו הוא יתפוצץ. בעזה יהיה נורא ואיום, אבל גם אצלנו יהיו לא מעט לוויות.

על הדרג המדיני לעשות את המקסימום כדי למנוע את זה. על הדרג הצבאי לתת לדרג המדיני את האמצעים לכך. אני לא ממש בטוח שזה קורה. תחושת האופוריה והתרוממות הרוח שלה שותפים ישראלים רבים כל כך בימים האחרונים עלולה לפגוע בחוש המידה, חוש הזהירות וחוש הצניעות. בכל פעם שהיינו באופוריה כזו, זה נגמר בבכי. בואו נתפלל שלא הפעם.