כמו בלאס וגאס, שפטרונה שלדון אדלסון היה גם פטרון ההימור על ההכרה בירושלים, מה שהיה בירושלים יישאר בירושלים. כל השאר, העולם כולו, וחלק גדול מאזרחי ישראל, נשארו, מנטלית, מחוץ למסיבת חברים שהתחפשה לאירוע היסטורי. כשפלסטינים מיואשים מסתערים מול אש, זה אקט היסטורי (והיסטרי) ולא מסיבת חברים מתמוגגים משביעות רצון עם תפאורה פסאודו־לאומית.



רצח רבין היה אקט היסטורי ונוכחות העולם בהלווייתו הייתה ההוכחה, ובירושלים? מזכיר המדינה מייק פומפאו, שהוא בעל הבית הפורמלי של האירוע, לא טרח להגיע ושיגר איזה פקיד תת־שר ג’ון סאליבן. אישיות תומכת היסטוריה נוספת היה סטיב מנוצ’ין, שר האוצר שהיה גזבר הקמפיין של טראמפ וטראמפיסט טיפוסי. בקושי חימם את כיסאו וכבר דרש, לפי הפרסומים, מטוס נשיאותי כדי לטוס עם אשתו הטרייה, דוגמנית כלשהי, לירח דבש באירופה (תקשורת אמיתית סיכלה את זה). הוא היה בנקאי שהתמחה בגירוש חייבי משכנתה שלא עמדו בתשלומים. שופט שעסק באחד מתיקיו בתקופת המשבר הכלכלי של 2008 קבע כי מנוצ’ין התנהל באופן “לא הוגן, לא מוסרי, מכעיס ומביש”.



תלוי על חוט רופף של לגיטימיות. ג'ארד קושנר בטקס הקמת השגרירות, צילום: אבשלום ששוני
תלוי על חוט רופף של לגיטימיות. ג'ארד קושנר בטקס הקמת השגרירות, צילום: אבשלום ששוני



תרגיל קצירת המנדטים של נתניהו



עוד באישים המייצגים את ה”היסטוריות” של האירוע: איוונקה וג’ארד קושנר. בארבי וקן על חוט רופף של לגיטימיות, ושניהם גוררים קופת שרצים של עירוב ביזנס וממשל. קושנר עצמו הודר במצוות מערכת הביטחון האמריקאית מעיסוק בעניינים רגישים עקב הסתבכותו בקשר הרוסי. בכלל, ירושלים של הימין הפכה להיות פוחלץ פטריוטי שדחסו לתוכו קנאות דתית ולאומנות. לא פלא שבין המברכים רב מחב”ד וכומר אוונגליסטי. כדי “להוכיח” את הקשר הנצחי של עם ישראל לבירתו גויס גם המדע, ומי לנו כאיש שפיצח את נוסחאות הפצצה האיראנית כדי להציג את הבסיס המדעי לקשר היהודי הנצחי לירושלים : “לעדויות ולממצאים הארכיאולוגיים אף אחד לא יכול להתנגד”. הדברים, אגב, נאמרו בישיבת מרכז הרב, בתרגיל של קצירת מנדטים מבנט ומהבית היהודי. נתניהו התקבל שם “בשירה ובריקודים”.



בינתיים, בירושלים דלמטה העניינים יגעים משהו, אם לא סופניים ממש. נתוני הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה מראים כי בין 2011 ל־2016, מספר התושבים שנטש את ירושלים עלה בכ־42 אלף על מספר התושבים שהגיעו להתגורר בה. הגידול המשמעותי באוכלוסיית העיר נבע מריבוי טבעי בלבד, כאשר המגמה בקרב החרדים היא ירידה במספר הילדים למשפחה.



עוד הגירה חילונית קטנה, עוד מכת ילודה במזרח העיר, והפלסטינים סוגרים פער של 7% בינם לבין היהודים. אומנם בחוק יסוד ירושלים נקבע כי מקום מושבם של הממשלה ושל מוסדות השלטון יהיה בבירת ישראל. המציאות: רק 1,300 מתוך כ־56 אלף עובדי החברות הממשלתיות, כלומר 2%, עובדים בירושלים. במקומם, לפי דיווח ב”ישראל היום”, נבנים כיום בירושלים כ־80 בתי כנסת בכ־800 מיליון שקל. כך נחטפה ירושלים בירתנו לטובת הקמת ותיקן יהודי. ירושלים נכבשה ושוחררה בדם, וזה בדיוק מה שקורה כיום בעזה.