מאבא שמעתי בעיקר את סיפור “ניחוח פריחת ההדרים": הוא התרחש מיד אחרי עלייתה של המשפחה לישראל, במהלך הנסיעה אל “ירושלים" המובטחת. איך עלה על המשאית, שאף מלוא נחיריו וריאותיו את ריח הפרדסים המשכר שאופף את הארץ בין פורים לפסח, ואמר ליושבים סביבו: “לא שיקרו לנו, זאת באמת ארץ זבת חלב ודבש, כמו שכתוב בתנ"ך". ואז היה עובר, בחיוך וללא שמץ של טרוניה, אל תיאור הנפילה הגדולה שציפתה להם מעט אחר כך בחשכת הליל של מעברת הר־טוב ליד בית שמש, שם הורדו בגשם זלעפות ושקעו בתוך הבוץ כשהם לבושים במיטב בגדי השבת שלהם. את האוויר קרעו זעקותיה של אמו־סבתי, שרה ז"ל, שסירבה להתפנות מהמשאית: “זאת לא ירושלים", בכתה, “אני כאן לא יורדת!".

לאחר שהות של כמה שבועות בפחונים הדולפים ועבודה פיזית מפרכת בהרים סביב, החליט אבי לקחת את גורלו בידיו ולעבור לתל אביב. רכש דירת חדר בדמי מפתח בדרום תל אביב וקנה שולחן וכיסאות כדי לחגוג עם המשפחה את ליל הסדר הראשון בארץ ישראל. “והיינו הכי מאושרים בעולם", סיפר.

רסיסים ושברים של הסיפור שיובא כאן שמעתי פה ושם עם השנים, דווקא מפיהם של אחרים: איך מנע אבי במו ידיו טבח נורא בבית הכנסת בהראט, אפגניסטן, בערב חג השבועות תש"ח (1948), חודש אחרי הכרזת המדינה, לאחר שהשתלט על קנאי מוסלמי שהגיע לשם חמוש בסכין ארוכה וכבר החל במסע הרצח. 

האב יששכר כהן. צילום: פרטי
האב יששכר כהן. צילום: פרטי

אחרי שהצלחנו לשכנע וממש הכרחנו את אבי להעלות את האירוע על הכתב ונחשפתי אליו במלואו, הייתי גאה בו שבעתיים: לא רק על כך שהציל חיים של עשרות מתפללים תמימים בבית הכנסת; גם לא רק על כך שהשתלט על הרוצח בידיים חשופות ובלתי מזוינות; אלא בעיקר על שעשה זאת בלי לשפוך דם: הוא היה גיבור, שלא הרג את מי שקם להורגו (אף שהיו לו כל הצידוקים והאישורים לכך), לא ביצע בו חיסול ממוקד, לא עשה לו וידוא הריגה, אלא רק נטרל אותו, במובן המקורי והטהור ביותר של המושג. יתרה מכך: כשהשלטונות הורו לו ולמנהיג הקהילה היהודית לבצע כמקובל את נקמת הדם ולהרוג במו ידיהם את הטרוריסט, הם סירבו בתוקף לעשות זאת ואף הסבירו למה, אך על כך בהמשך. הסיפור המלא לפניכם:

ערב שבועות 1948

הראט, אפגניסטן

(מאת יששכר כהן ז"ל, 1926־2016)

לאחר הקמתה של מדינת ישראל במאי 1948, חלה הרעה במצבם של יהודי אפגניסטן, שעד אז נהנו מיחסים טובים עם האוכלוסייה המקומית. המוסלמים הקיצונים בעיר הראט החלו לאיים על שכניהם היהודים, שנאלצו לשלם ממון רב לשליטי העיר על מנת שאלו יגנו עליהם מפני הפורעים. כבר במהלך מלחמת העולם השנייה סבלנו פה ושם מהקנטות מצד אותם קיצונים, שאמרו לנו: “תכף היטלר יגיע גם לפה וישמיד אתכם", אולם עם הקמת המדינה ופרוץ המלחמה מול הערבים כבר התחלנו להרגיש את הדברים על בשרנו.

בערב חג השבועות 1948, שחל בשבת, התכנסנו בבית הכנסת ע"ש מולא יואב סימן טוב בהראט. אני התפללתי בקומה השלישית, ומשם הבחנתי במוסלמי שפרץ לחצר בית הכנסת (ששימשה כעזרת נשים), כשהוא נושא בידו סכין גדולה (שברייה) ודוקר באכזריות את המתפללות. הכנסתי מיד את סידור התפילה לכיסי, שעטתי למטה בעודי יחף (היה נהוג להשיל את הנעליים בכניסה לבית הכנסת) והתחלתי לרוץ לעבר הדוקר, יחד עם אבא כהן ומשה כהן ז"ל (אביו של יורם כהן, לימים ראש השב"כ).

כשהגעתי אליו, הניף המוסלמי לאוויר את הסכין (שהייתה קשורה ברצועת עור לזרועו) וניסה לתקוע אותה בגבי. תפסתי את ידו המורמת, סובבתי ועיקמתי אותה לאחור. בינתיים הבחינו מתפללים נוספים במאבק שמתחולל בינינו, ירדו למטה וסייעו לי לחלץ את הסכין מידו של הדוקר. ברגע שהמוסלמי ניסה לנעוץ בי את הסכין, זיהיתי את פרצופו מיד: זה היה אותו אדם שהתנפל על שיירתנו כחודש לפני כן, בעת שהיינו בדרכנו לבר (מעין בוסתן עם עצי פרי ובריכת מים קטנה, שכמעט כל משפחה החזיקה מחוץ לעיר, שם נהגנו לעשות על האש, לשיר ולנגן), כמנהגנו מדי שנה לאחר חג הפסח. אז הניף סכין ופצע תינוק שנישא בזרועות אמו. הוא ניסה לפגוע באם, אך כשזו הסיטה את פניה, פגע בפני התינוק והותיר צלקת ליד עינו.

גם אז הוא ניסה לדקור אותי והצלחתי לתפוס אותו ולהסגירו לידי המשטרה המקומית, שם הכה והצליף בו אחד הקצינים ללא רחמים בחגורה ובמקלות על כל גופו עד זוב דם. אחר כך נשלח לבית הסוהר. ביום שבו שוחרר מהכלא הגיע מיד לבית הכנסת שלנו על מנת לנקום. לאחר שהצלחנו להשתלט על הדוקר באותו ערב שבועות, לקחנו אותו לבניין המשטרה בכיכר העיר. מפקד המשטרה, הקומנדנט, שהיה חבר טוב שלי והאחראי על השכונה שבה גרו היהודים, קשר את רגליו והכה אותו מכות נמרצות בכל גופו, ברצועות עור ומוטות מעץ, עד שכל גופו זב דם.

לאחר הסגרתו לידי הקומנדנט, שבתי לבית הכנסת וראיתי שהוא התרוקן מכל המתפללים, שמתוך פחד ברחו מיד, הגיפו דלתותיהם והסתגרו בבתיהם. בחצר בית הכנסת ראיתי שלוש גופות של נשים בתוך שלולית דם. היחיד שנשאר במקום היה השמש, מרדכי שבתאי (שגר עם משפחתו בחצר בית הכנסת, מתוקף תפקידו). הוא סיפר לי כי אבא כהן נדקר בגבו. מיהרתי לביתו של אבא ומצאתי אותו מתנשם בכבדות, כשגבו מוצף דם וקצף.

מיד הלכתי עם בן דודי, יונתן כהן ז"ל, להזעיק את הרופא, אולם הלה סירב להגיע בטענה כי מדובר באירוע פלילי, ולכן עלינו להזעיק רופא ממשלתי. עצרנו מיד בדרך עגלון עם סוסו וכרכרה, שאיתו דהרנו לאחוזתו של הרופא הממשלתי, אך כשהגענו אליה התברר שלא היה בבית. משרתו מסר לנו שהרופא נמצא בנשף בביתו של אחד מקציני המשטרה הבכירים. הגענו במהירות לביתו של קצין המשטרה. מחוץ לבית הייתה שמירה, והחיילים לא הרשו לנו להיכנס פנימה. קראתי בשמו של הקצין (שהיה מוכר לי היטב על רקע מנהגו לשתות ערק אצל היהודים - כי כידוע למוסלמים אסור לשתות משקאות אלכוהוליים). הוא יצא החוצה עם כמה מאורחיו, ביניהם הרופא הממשלתי. סיפרתי להם מה קרה ושישנם הרוגים ופצועים. הם אמרו לנו ללכת הביתה ושהם יגיעו מיד.

הרופא הגיע, בדק את הפצועים, אמר שיש לקנות בדחיפות פניצילין, השאיר חובש בביתו של אבא כהן ואח רפואי נוסף שיטפל בנשים הפצועות. יונתן ואני נסענו מיד לבית מרקחת תורן עם המרשם של הרופא. הבעלים של בית המרקחת היה מוסלמי קיצוני, שונא ישראל ידוע. כשהגענו אליו ביקש קודם כל לקבל תשלום עבור התרופה, ועשה זאת בכוונה כי ידע שהיהודים לא נושאים עמם כסף בשבת. כל תחנונַי לקבל את התרופה תוך הבטחה שמיד בצאת החג נשלם את הכסף, עלו בתוהו, והוא עמד עיקש בסירובו. יונתן ואני נסענו שוב במהירות לתחנת המשטרה, שם הדוקר היה עצור. הקצין ציווה על אחד השוטרים ללוות אותנו לבית המרקחת, תוך שהוא מצווה עליו: תחזור מיד עם התרופות, או עם גופו של הרוקח בכבודו ובעצמו.

אולם הרוקח עמד בסירובו. על פי הוראת השוטר, הוא נלווה אלינו לתחנת המשטרה, ושם טען בפני הקצין שאינו מוכן למסור את התרופה ללא קבלת תשלום מזומן מיד. הקצין ציווה על השוטרים להכות את הרוקח, ורק לאחר שחטף מכות כראוי, נסענו עמו שוב לבית המרקחת ושם קיבלנו את תרופת הפניצילין. האח הרפואי טיפל בינתיים בפצועים, הזריק להם את הפניצילין, וכך ניצלו חייהם של הנשים ושל אבא כהן, שנשא עד סוף ימיו עקמת בגבו בגלל אירוע זה.

מיד לאחר החג הגיעו קציני המשטרה לבית הכנסת, בעת תפילת הבוקר, על מנת לחקור אותי ואנשים נוספים שהיו עדים לאירוע, ואמרו: “בראבו, בראבו, כל הכבוד שהצלחת לתפוס פעמיים את הרוצח הנתעב". מפקד המשטרה אמר לדודי מתתיהו כהן ז"ל, שהיה הנציג (וקיל) של הקהילה היהודית באפגניסטן מול השלטונות, לנקום את נקמת המשפחות וכמקובל אצל המוסלמים לבצע נקמת דם ולהרוג את הרוצח. מתתיהו סירב ואמר שיהודים לא רוצחים. בסופו של דבר הועמד הרוצח לדין ונידון למוות. סופו היה שנתלה בכיכר העיר, כמנהג המקום והתקופה.