1. לו אני בנימין נתניהו, הייתי סר לדוכן פיס ורוכש לעצמי כמה כרטיסי הגרלה. סיכויי הזכייה גבוהים מאוד, הכוכבים איתו. וחוץ מזה, כדאי שיהיה קצת כסף נזיל בבית. ההרגשה של הימים האחרונים מצוינת לכאורה וקשה שלא להסתחרר. הג'ירו המוצלח עשה לנו טוב בבית ובעולם. הזכייה באירוויזיון עם נטע ברזילי המיוחדת הבקיעה את הלבבות, הוציאה רבבות לחגוג ברחובות ותביא בשנה הבאה את כל אירופה לירושלים. ראס בין ענא, תבוא.
וכמובן הידידות המופלאה והמופגנת עם הנשיא דונלד טראמפ והממשל בשבוע שלאחר ביטול הסכם הגרעין עם איראן ועד לחגיגה המרגשת של השבוע: העברת השגרירות האמריקאית לירושלים. בלי טיפת ציניות, זהו אקט מדיני חשוב של הכרה בבירת ישראל וגם מסר לשכנינו ולעולם. לחגיגות ולהצלחות מתווספת כמובן הפעולה הצבאית, המודיעינית וההסברתית המוצלחת נגד איראן בטהרן ובסוריה.
כל מספר זוכה, אבל חשוב להיזהר: להתרגש ולשמוח כן, אך אל לנו להסתחרר. אסור להתבשם בשיכרון הכוח או להניח למנהיגנו לנשום אוויר פסגות מתקתק - המזויף בחלקו. אנחנו לא באמת מעצמת־על כל יכולה, גם אם ראש ממשלתנו דובר אנגלית רהוטה. ישראל היא מדינה צעירה המתמודדת עם אתגרים מורכבים, כלכליים, חברתיים וביטחוניים ועם חברה שסועה, שברירית ומפולגת. אסור שנשכח לרגע אחד כי רגלינו נטועות עמוק כאן (באי של שפיות ויציבות יחסית) במזרח תיכון משתגע, עם ארגוני טרור, עם איומים ביטחוניים לא מבוטלים, עם גבולות לא מוסדרים ועם "פצצות מתקתקות" מכל עבר.
אני מוטרד מעט מהזחיחות, מהביטחון העצמי השופע ומהעובדה שישראל שמה את מלוא יהבה אצל טראמפ ובמפלגות הרפובליקניות בלבד. בסוף, טראמפ הולך לישון בבית הלבן בוושינגטון ואנחנו בקו התפר עם הגדה, בעוטף עזה, באזור ירושלים או בגבול הצפון. אסור לנתק קשר עין עם המציאות ואסור לטאטא את בעיות היסוד אל מתחת לשטיח; ובעיקר כדאי לזכור את המשפט האמריקאי: "אין ארוחות חינם".
2. דבריו של העיתונאי העזתי מרדיו אל־מנאר לרינו צרור השבוע בגלי צה"ל הדהדו בי שוב ושוב: "נמאס לנו בעזה גם מחמאס וגם מעבאס (אבו מאזן). כולם מיואשים ואין לנו חשק לחיות. לא אכפת לאנשים אם ימותו מרעב או מקליע".
גם סדרת כתבות של אוהד חמו ב"החדשות" על המצב בתוך הרצועה - באה בזמן ובהקשר הנכון. זהו חומר עיתונאי חשוב שמשרת דווקא את "חובת הציבור לדעת" ולא רק את "זכותו". שכנים ואויבים לא ניתנים תמיד לבחירה. נכון, אין לנו אחריות על רצועת עזה; נכון שנסוגונו ופינינו, ונכון שהם הביאו על ראשם את חמאס - ולא אנחנו. נכון, אלא שהם השכנים שלנו, ומצבם ימשיך להיות פצצה מתקתקת.
"אגרוף הפלדה" שמפעיל צה"ל בעת האחרונה בגבול הרצועה - כמו ברמת הגולן ובסוריה נגד איראן - הביא לדחיקתם של מושגים כמו "הבלגה", "הכלה" וכו'. כל איום מטופל צבאית, כל התגרות נענית בסנקציה. מי שמנסה לעבור את הגבול, מסכן את חייו, וכך הלאה. למעשה, צה"ל מפעיל גם בצפון וגם בדרום את "אסטרטגיית א־דאחייה", שהטביע איזנקוט במלחמת לבנון השנייה, אך בהתאמה לגזרות ולאתגרים. בכך מיישמת הממשלה, באמצעות צה"ל, את מחויבותה לביטחון אזרחיה. בלי אבל ובלי חבל. כמו שנפתלי בנט ואביגדור ליברמן אוהבים.
איזנקוט מבין את השינויים באופי שדה המערכה, את השפעת התקשורת והרשתות החברתיות ואת השינויים בעולם. הוא יודע שבלחימה מול חיזבאללה או חמאס (או שניהם), יספוג העורף הישראלי מנת טילים חסרת תקדים ולא יינתנו לו ימי חסד לסיום המלחמה. יהיה עליו לשחרר את האזרחים בתוך זמן קצר מהמקלטים, ולצורך כך עליו להמטיר עוצמת אש אדירה על ריכוזי הטרור, שיהיו מן הסתם בלב אוכלוסייה אזרחית.
או אז יתחיל לפעול שעון החול, כשמצד אחד הלגיטימציה בעולם להפעלת הכוח ואמון הציבור בצבא, ומנגד עוצמת הפעולה הצבאית שתשלול מהצד השני את החשק והיכולת להמשיך לירות על ישראל. מה שראינו השבוע בעזה הוא חלק מהעניין הזה, והוא נועד למנוע מלחמת התשה, תוך העברת מסר ברור שאף אחד לא יחצה את הגדר. זה הושג מהר מאוד, אך במחיר עשרות הרוגים פלסטינים. בצבא אחר, אגב, אמריקאי או אירופי למשל, זה היה נגמר במאות הרוגים.
בפיקוד הדרום ובמטכ"ל מבינים היטב שכל הרוג משרת את ההסברה החמאסית, אבל גם שלא כל דבר הוא בידינו. בשבוע הבא יסיים מפקד פיקוד הדרום, אלוף אייל זמיר, את תפקידו ויוחלף באלוף הרצי הלוי. פיקוד הדרום, שהיה עד לא מזמן "פיקוד גבולות השלום", הופך לקשה, מאתגר ופעיל מאוד. בשבוע שעבר הכריח האלוף זמיר את הפיקוד הבכיר שלו, שלא ראה את הבית שבועות ארוכים, ליטול שני ימי חופשה ולהגיע בפקודה ל"נופש פיקודי" עם בנות הזוג במלון בהרי ירושלים, מעין חופשת התרעננות, גיבוש ומשפחתיות, וגם פרידה של האלוף ממפקדיו הבכירים, שמטבע הדברים הפכה להיערכות ליום שישי המסורתי לאורך הגדר.
3. בין מלחמת לבנון השנייה למבצע עופרת יצוקה שינה צה"ל את הכללים. אל המטכ"ל בראשות גבי אשכנזי הוגשו תוצאות צוות שבו נטלו חלק בין היתר האלוף עמוס ידלין, פרופ' אסא כשר ונוספים. עד לאותה עת, מדרג המחויבות של צה"ל היה מורכב: במקום הראשון אזרחינו; במקום השני אזרחיהם; במקום השלישי חיילינו; ובמקום האחרון חייליהם או המחבלים.
אינני זוכר אם יצא לכך סיכום רשמי, אבל מעופרת יצוקה זה השתנה בפועל: אזרחינו, חיילינו, אזרחיהם, לוחמיהם־מחבליהם. השינוי הפך להכרחי כתוצאה מהשינוי באופי שדה הקרב ומהעובדה שגם חמאס וגם חיזבאללה משתמשים באוכלוסייה כמגן אנושי.
אז הנה, עכשיו זה גם ידוע, אבל זה לא הופך ולא יהפוך את צה"ל לצבא פחות מוסרי או ערכי. חייל שיניח כוונת על אזרח לא חמוש שאינו מהווה איום - לא ינוקה. מכאן נוספת גם החשיבות הרבה של תחקירי המומחים שמבצע צה"ל על פעולותיו בעזה. זה "תחקיר" שמחליף "חקירה", ונועד קודם כל לוודא שאנחנו שומרים על ערכי צה"ל ואחר כך גם כדי להגן על חיילינו מפני חקירות בינלאומיות.
4. המסורת הישראלית מלמדת שלאחר כל מבצע או אירוע צבאי, עוסקים ביום שלמחרת גם ב"כישלון ההסברה". אינני סבור שהשבוע ישראל נכשלה בהסברה. השורה התחתונה היא שלמרות היקף ההרוגים, ארה"ב, רוסיה, רוב מדינות אירופה וגם ירדן, מצרים, סעודיה ועוד - לא מתלהמות ואפילו מבינות את ישראל, גם אם בחריקת שיניים.
ההסברה איננה חזות הכל. לפניה חייבים להבטיח את האינטרס הביטחוני, את הפסקת האיום ואת החלת הניצחון. בנוסף, אינני בטוח ש"הסברה" כלשהי תוכל להתחרות עם צילום של צלף מול אמהות עם תינוקות, או קטינים הרצים אל הגדר מתוך עזה שעומדת להתפוצץ מרעב, מעוני וממחלות. ההסברה איננה רק עניין צבאי, למרות הדומיננטיות של דובר צה"ל ויחידתו. היא בעיקרה מדינית, ולכן כמה הערות לקידום ההסברה הישראלית:
# ההסברה איננה תחליף למדיניות ולעשייה מדינית, כפי שסבורים מעת לעת חלק מקברניטי המדינה לדורותיהם.
# רצוי למנות שר חוץ במשרה מלאה עם תחומי פעילות ותקציבים, שכן זהו למעשה משרד ההסברה לממשלים, לפרלמנטים, לארגונים בינלאומיים, לאוניברסיטאות, למכוני מחקר בינלאומיים, לתקשורת בינלאומית, לבלוגרים ולקהילות בעולם.
# הסברה מוצלחת יכולה לכלול פעילות ישראלית שתחזק את תושבי הרצועה במילים ובמעשים, ותבדל אותם ככל שאפשר מחמאס - כדי לשדר שיום אחד יהיה כאן טוב.
# הסברה טובה יכולה להיות יוזמה של בנימין נתניהו לכינוס ועידה בינלאומית עם דונלד טראמפ, ולדימיר פוטין, מנהיגי הודו, מצרים, סעודיה ואירופה, שתכליתה גיבוש תוכנית לשיקום הרצועה, תוך נטילת סיכונים מחושבים גם מצד ישראל.
5. אל־על חגגה השבוע 70 שנה באירוע מרשים ומושקע ללקוחותיה, שבמרכזו הופעה של עומר אדם. זוהי ההופעה הרביעית שלו שאני רואה בגילי המופלג, מוקף במבוגרים ממני ובילדים שמכירים את כל המילים בעל פה.
עומר אדם הוא פרפורמר ענק, צנוע ומוכשר, שקלע עם מוזיקה ישראלית מקורית, לא מזרחית ולא אשכנזית. החיבור שלו לקהל מדהים. אז מה הפלא שקיבלתי עוד הזמנה: משרד עו"ד פישר־בכר בישראל 60 שנה להיווסדו עם... עומר אדם, כמובן.
שבת שלום.