הביקור הראשון שלי בעזה היה ב־1985, ככתב שטחים חדש למדי של העיתון המנוח "חדשות". קבעתי פגישה עם ראש העירייה לשעבר, רשאד א־שאווה, נכנסתי למכונית ונסעתי. הגעתי לבית מידות בשכונת רימל, החניתי ונכנסתי. כך, בפשטות, הגעתי, ראיינתי וחזרתי לירושלים. זו הייתה המציאות אז, כשישראל ניהלה את כל תחומי החיים של הרצועה. רמת החיים של העזתים הייתה חלומית לעומת זו הנוכחית. התקפות על הגדר, טילים, צעדות שיבה? איש לא העלה בדעתו. כן, היו מדי פעם מעשי טרור והשלכות אבנים, אבל הרצועה, כמו יהודה ושומרון, הוחזקה בידי כוחות צבאיים מצחיקים. אפשר היה לנגב חומוס במסעדות ולאכול דגים על חוף הים.



גם לעזתים של 1985 היה הרבה יותר טוב מאשר בכל נקודת זמן מאז ועד היום, בעיקר מאז שהחל "תהליך השלום". רבים מהם עבדו בתל אביב, התפרנסו, למדו, קיבלו טיפול רפואי. ובד בבד סיפקו את הצורך של ישראל לעובדים, צורך שהתמלא לימים באזרחי כל העולם, מסין ועד סודן. בסוף 1987 פרצה האינתיפאדה הראשונה, אחרי שאפשרנו לאש"ף לחתור ולעורר מהומות, אבל גם היא רוסקה תוך מספר שנים, הרבה לפני 1993 כאשר הביאו עלינו ועל עזה שלום נוסח בירת נורווגיה.



מחיר השלום


ומה הייתה המציאות העזתית של שלום אוסלו? במחצית שנות ה־90 ביקרתי כמה פעמים ברצועה, בעיקר אחרי כניסת הכוחות של יאסר ערפאת. כבר מאמצע 1994 אי אפשר היה להעלות על הדעת להיכנס ברכב ישראלי ללא איש קשר מקומי. מביקור לביקור, תחת שלטון הרשות הפלסטינית, גברו ההסתה והעוינות כלפינו. והכי מעניין - המצב של העזתים הלך והחמיר. לא עבר זמן רב, ומרוב שלום גם הכניסה לעיתונאים ישראלים הפכה מסוכנת ואסורה. בוודאי כאשר חמאס השליך את אנשי הפת"ח מהגגות ותפס את השלטון. עזה הפכה לישות שרתומה לטרור ובמקביל מצב תושביה הלך והחמיר.



עשר שנים אחר כך, ב־2005, הגיע השלום האולטימטיבי, נסוגונו עד המטר האחרון - ה-ת-נ-ת-ק-נ-ו. הקיבוצניקים של העוטף הריעו למהלך, אחרי ששנים הפנו כתף עוינת לשכנים שלהם מגוש קטיף. הם ויתר התומכים הסבירו שהבעיה כולה נעוצה ב"כיבוש" הישראלי, ושאם רק נצא משם תשתרר שכנות


נפלאה.



ערפאת. מאז הכניסה שלו לרצועה, המצב של העזתים החמיר. צילום: רויטרס
ערפאת. מאז הכניסה שלו לרצועה, המצב של העזתים החמיר. צילום: רויטרס



ההמשך ידוע, שונאי המתנחלים מהעוטף משלמים ועוד ישלמו הרבה שנים על העיוורון וקהות החושים. עכשיו די בעפיפונים כדי להבעיר את השדות שלהם, ודי במקלעים כדי לרסס בתים בשדרות, שלא לדבר על הטילים והמנהרות שצמחו להם ליד הבית. את מחיר "מעשי השלום" החוזרים ונשנים כולנו משלמים, אבל מעל כולם - תושבי עזה עצמם. 25 שנה אחרי השלטון העצמי של אוסלו, 13 שנה אחרי ש"התנתקו" וקיבלו את המפתחות לידיים, אנשי עזה נמצאים


בנקודת השפל החמורה ביותר שלהם מאז 1967.



מה הם רוצים


מה שמעניין את חמאס, כמו את ערפאת ואבו מאזן, הוא לא טובת הציבור שלהם אלא השלטת האידיאולוגיה הרצחנית, הלאומנית ו/או האסלאמית. ובכל מקרה לזרוק אותנו לים.



איך יכול להיות שנתנו להם הכל ומתחנו גדר והם, בתגובה, מרעיבים את האנשים שלהם ושולחים אותם להיהרג על הגבול? מה הם רוצים מאיתנו לעזאזל? למה לא התקיימו ההבטחות של שמעון פרס ואריאל שרון, למה לא הוקמו חממות על חורבות גוש קטיף ונוצרה הונג קונג של המזרח התיכון? הכל נעוץ בדנ"א של התנועה הלאומית הפלסטינית ובאופי של החברה המוסלמית. הם לא מוכנים לסבול את עצם הנוכחות שלנו בכל ארץ ישראל, ותמיד מתיישרים לפי הקיצונים ביותר.



לכן אין כמו הססמה שעומדת בבסיס ההסתערות על הגדר כדי להסביר הכל - "אל־עאודה" - השיבה. לא שיבה לחאן יונס ולקריית ארבע, שיבה לרמלה וליפו. לכן כל עוד תשלוט תנועה לאומית פלסטינית בארץ ישראל וכל זמן שלא נשחרר את האוכלוסייה מההסתה והלפיתה של חמאס ואש"ף, לשם הם יצעדו.



ומה הם רוצים במלחמה הנוכחית על הגדר? ברור שהם לא מאמינים שניתן להם כבר היום את יפו ואשדוד. לכן היעד הטקטי הוא להכתיב לנו כללי משחק רופפים, כאלו שיאפשרו להם להתעצם ולחזק את מדינת הטרור שלהם. לא לשגשג ולחיות, אלא להעצים את כלי מלחמה. לכן כל מרכיב נוסף במה שמכונה תהליך השלום, כל הפסקת אש ופסק זמן, יפיחו עוד אנרגיה במפרשי המלחמה שלהם, בדיוק כפי שקרה בעזה.



תסמונת חובבי ההודנה


אצלנו בתקשורת התעוררו שוב החסידים השוטים, אלו שתיארו בעבר כמה טוב יהיה לנו עם ערפאת ואיזה חלום ורוד נחווה כשנתנתק. עכשיו הם מסבירים שחמאס "מאותת" ומשתוקק להגיע להסכמות, ורק הממשלה שלנו, סרבנית שכזו, דופקת הכל. שוב הם טוענים שישראל מחמיצה הזדמנות וחייבים לתת צ'אנס להידברות. אלא שההידברות שחמאס רוצה היא הסרת המגבלות שאנחנו מטילים עליו, אלו שמקשות על מנהרות וטילים.



תושבי עזה. נרוצץ את הטרור ואז נדאג גם לאוכלוסייה. צילום: רויטרס
תושבי עזה. נרוצץ את הטרור ואז נדאג גם לאוכלוסייה. צילום: רויטרס



מעניין להקביל את המצב העזתי למאבק שלנו מול איראן בסוריה. בסוריה הסקנו את המסקנות מהמחדל של עזה ולבנון, ואנחנו מקפידים למנוע חופש פעולה וצבירת כוח מאות קילומטרים מהגבול שלנו. אנחנו לוקחים סיכונים דרמטיים מול מעצמה אזורית כמו איראן ובצדק, כדי שלא לאפשר לאויב להתבסס.


אלא שמי שייכנע למהומות בעזה וייתן הפוגה לחמאס, יאפשר לו לעשות בדיוק מה שהאיראנים שואפים לעשות בסוריה. ודאי שלא לדאוג, סוף־סוף, לרווחת התושבים.



דפוס האשליות


עכשיו תארו לעצמכם מה יקרה אם נקשיב לחובבי ההודנה והמדינה הפלסטינית, ונאפשר הקמת מדינה פלסטינית ביהודה ושומרון ובירושלים. אם ניתן עוד כוח לאש"ף - נמסור לרשות שכונות בירושלים ונשרטט גדרות שמעבר להן אנחנו לא שולטים, כמו בעזה.



מעטים כבר מאמינים שמהלך שכזה ירסן את השנאה המבעבעת מספרי הלימוד ומערכות ההסברה של שלטונות רמאללה, אבל - עדיין מלעיטים אותנו באותם דפוסי אשליות שהביאו אותנו למציאות בדרום. קחו את הדינמיקה העזתית ותפנימו שהתביעות הפלסטיניות לא ישככו, אלא דווקא יתעצמו ויתמקדו ב"שיבה", בחיסולה של מדינת ישראל.



מה יבוא אחר כך - אנחנו כבר יודעים: טילים, מנהרות ומקלעים לעבר פתח תקווה ובן־גוריון, עפיפונים בוערים בשמי ירושלים. אלא שמציאות כזו ביהודה ושומרון ובירושלים תעצור את מדינת ישראל. לא ניתן יהיה להגן צבאית על הגדרות שעליהן יצבאו מאות אלפים, גם בירושלים. מדינת ישראל תיאלץ להרוג ולגרש המונים או להפסיק להתקיים. ומה יהיה גורל הערבים הירושלמים שיוסגרו לישות הפלסטינית, מה יהיה המצב ברמאללה ובשכם? בדיוק כמו בעזה. מרוב שלום ייגזר גם עליהם אסון.



לחזור לשלוט


לכן, עד כמה שלא נעים להודות בכך, חייבים להחזיר את הגלגל לאחור. את התנועה הלאומית הפלסטינית צריך למוטט, על שני ראשי הנחש שלה - בעזה וברמאללה. ניאלץ לחזור לשלוט צבאית גם בעזה, ואחרי שנרוצץ את הטרור - נדאג גם לאוכלוסייה.



בסוף יוקמו מסגרות אוטונומיות שיחיו איתנו בשלווה יחסית. האנשים שלהם יעבדו באשקלון, בראשון לציון ובירושלים, במסגרת דו־קיום אמיתי. לא שלום נוסח "1984" ו"חוות החיות", שכולו רק דם, שכול וסבל.



[email protected]