הביקורת על המשטרה בעקבות התנהגותה בסוף השבוע האחרון - הן סביב מה שנראה כמעצר חסר הצדקה משפטית של המפגינים הערבים בחיפה, והן בכל מה שנוגע בפציעתו של מנכ"ל מרכז מוסאוא, ג'עפר פרח – חשובה, וטוב שהיא נשמעת. ועדיין, אחרי שאמרנו את מה שצריך להיות מובן מאליו, ראוי לתמוה על הדרך שבה הפכנו את פרח, גם אם נפגע באופן בלתי מוצדק, ל"איש של שלום", ל"גשר" או ל"פעיל זכויות אדם".



איך שלא ינסו למכור לנו את זה, פרח וחבריו, חלקם ממנהיגי הציבור הערבי בישראל, הפגינו בחיפה כשהם מיישרים קו עם מדינת חמאס העזתית. וזה לא עניין חדש. בכל פעם שאנחנו בעימות עם מי מאויבינו, יוצאים נציגי ערביי ישראל לרחוב ומצטרפים אל האויב. אין לה, להנהגה הערבית, טענות אל חמאס שחופר מנהרות כדי לחטוף חיילים ואזרחים. אין לה טענות אל ארגון הטרור הזה, כשהוא יורה עלינו רקטות. אין לה טענות לאנשיו, כשהם מסתערים על גדר הגבול.



בכל מפגש כזה בינינו לבין האויב, הם בצד שלו. ואנשים שמיישרים קו עם חמאס, הם הכל חוץ מ"פעילי זכויות אדם". כי אם זכויות אדם היו מעניינות את פרח ואיימן עודה וחבריהם, הם היו קוראים להנהגת חמאס להניח את נשקה. הם יודעים היטב שברגע שזה יקרה, לא תיירה מצדנו ולו ירייה נוספת אחת.



ההפגנה בחיפה. צילום: מאיר ועקנין, פלאש 90
ההפגנה בחיפה. צילום: מאיר ועקנין, פלאש 90



הם יודעים שאם זה יקרה, אנחנו נהיה הראשונים שנשמח לסייע לשקם את הרצועה ולהפוך אותה לגן פורח. אבל הם – ממש כמו חמאס – לא רוצים את עזה גן פורח. הם מצופפים שורות עם חמאס, שמקשה על האוכלוסייה שלו, ופוגע בה, וגורם לה סבל נוראי, רק כדי שיוכל להמשיך את המאבק שלו נגדנו.



ומשום מה, לא ברור איך, אנחנו חיים עם העניין הזה בשלווה ואפילו מתייחסים אל המפגינים האלה כאל מי שמושיטים יד לשלום, במקום לבוז לשלטי השקר שהם נושאים, שלפיהם "יהודים וערבים מסרבים להיות אויבים". מי מסרב? חמאס, שהם מגוננים עליו?



קחו עוד דוגמה. לפני כמה שבועות התחוללה כאן מהומה סביב פוסט שפרסם ראש הממשלה, בעניינם של אוהדי קבוצת הכדורגל של בני סכנין, שנגדם נטען שביזו את דקת הדומייה לנספי השיטפון בערבה, ושרקו בוז. הפוסט הזה היה מוטעה פעמיים: פעם אחת משום שבדיקת העובדות העלתה ששריקות בוז כאלה לא נשרקו. פעם שנייה, משום שגם אם היו נשרקות שריקות כאלה, ראוי היה שראש הממשלה יכבוש את יצרו ויותיר את התגובות למי שנמצאים כמה מדרגות מתחתיו בהיררכיה.



אבל אחרי שאמרנו את זה, מעניינת במיוחד הייתה ההתגייסות התקשורתית הנרחבת, שדרשה מראש הממשלה להתנצל. כלומר, זה בסדר שהתקשורת מצפה מראש הממשלה לחזור בו כשהוא מפרסם דבר מה שמתברר כלא נכון, אבל ההגנה הזו על קבוצת בני סכנין היא עניין שדורש הסבר.



האצטדיון בסכנין, ממש כמו הפגנת השבוע בחיפה, הציג לא מעט אירועים שהיו ראויים לתגובה ציבורית קשה. כולנו זוכרים, לדוגמה, את השירה בציבור שנשמעה ביציע בקריאה "בדם ואש נפדה את אל־אקצא". לא מדובר בסתם קריאה גסה של אוהדי כדורגל נגד קבוצה יריבה; מדובר בקריאה שאנחנו שומעים על בסיס קבוע מפיו של האויב שלנו, כשה"דם" המדובר הוא הדם שלנו.



דגלי פלסטין בדוחא. צילום: איתן הנסברגן
דגלי פלסטין בדוחא. צילום: איתן הנסברגן



האם אוהדי סכנין שילמו פעם מחיר ציבורי משמעותי על הקריאות האלה? ממש לא. האם הם שילמו מחיר ציבורי על דגלי האויב שהונפו אצלם ביציעים? גם לא. האם התקשורת חבטה בהם ציבורית באופן ראוי והולם אחרי שהנהלת הקבוצה ארגנה טקס הוקרה לחבר הכנסת לשעבר עזמי בשארה, שנמלט מהארץ על רקע החשד שסייע לחיזבאללה?



איכשהו, דאגנו לצייר כל השנים את קבוצת בני סכנין כגשר לשלום. הנה, הסבירו לנו, סכנין היא ההוכחה שאפשר גם אחרת. שהכדורגל יכול לייצר דו־קיום. אז נכון שזה דו־קיום עם דגלי פלסטין, עם עזמי בשארה, עם קריאות לאומניות ועם "בדם ואש", אבל עדיין רובנו מתייחסים לכדורגל בסכנין כאל סיפור של הצלחה והשתלבות.



לערביי ישראל מותר להפגין כאוות נפשם, אבל אי אפשר לטייח את מה שאנחנו רואים. כשהם עומדים עם האויב שלנו, זה שהורג בנו, זה שיורה עלינו, זה שמנסה לפגוע באזרחינו שלנו ובאזרחיו שלו, הם הכל חוץ מפעילי זכויות אדם או שותפים לניסיון לקיים פה דו־קיום.