הרופא הוציא את המדחום מפי והביט במספרים. 39.2 מעלות חום. “פתח את הפה", הוא ביקש ממני, הדליק את הפנס הקטן והביט בדאגה. ״אתה זוכר מתי התחילה לך הנפיחות בגרון?״. ישר אמרתי לו את התאריך המדויק - שהיה התאריך של האירוע הראשון מתוך שלושה אירועים בארבעה ימים שאליהם הוזמנתי. מהר מאוד נקבעה אבחנה - דלקת גרון חריפה ברמה כזו שהרופא חייב אותי להגיע למיון כדי לקבל אנטיביוטיקה בהזרקה לווריד.

במיון פגשתי רופא אחר, שחיבר אותי לאינפוזיה, והאנטיביוטיקה החלה לזרום לדמי. הוא נתן לי מרשם לעוד אנטיביוטיקה שאקח בבית והסביר לי שאני צריך לנוח ולשתות הרבה מים, אבל שלא יהיו קרים מדי, מים פושרים.

״בסדר״, עניתי לו בקול חלוש. בראשי אמרתי לעצמי: ״ולהפסיק לשקר. זה מה שאני באמת צריך לעשות - להפסיק לשקר״. הרי זו הסיבה לכך שחטפתי את המחלה הזו, שהייתה ללא ספק הכי קשה שזכורה לי. זה אני שזימנתי אותה כשיום אחרי יום, אירוע אחרי אירוע, הסברתי שלא אוכל להגיע כי אני ״לא מרגיש טוב״.

האמת היא שפשוט לא היה לי כוח. האירוע הראשון שממנו הברזתי היה חתונה באולם גנרי. המיקום חייב אותי לנסיעה של שעה ורבע כל צד. גם האירוע השני היה חתונה, שהתקיימה למחרת, במיקום יותר קרוב ובאולם אירועים פחות פלסטי, אבל ברוח החתונה של הארי ומייגן. החתן והכלה שלחו הודעה כמה ימים לפני כן לכל האורחים כי הם מתבקשים להגיע עם כובעים בסגנון בית המלוכה. את ההודעה הם חתמו בהסבר ש״ככה ניצור אווירה מגניבה ובלתי נשכחת לאירוע הכי בלתי נשכח בחיינו״.

מיד ידעתי שהאירוע הזה דורש התייחסות מיוחדת. 24 שעות לפני כן שלחתי תמונה מזוויעה שלי מהפעם האחרונה שבה הייתי חולה, כשביקשתי מאשתי לצלם אותי ברגעי האחרונים. הוספתי גם מסרון קצר ובו הסברתי כמה שאני מקווה שאחלים עד מחר, כדי שאוכל להגיע לאירוע הבלתי נשכח שלהם.

האירוע השלישי היה הקרנה של איזה נודניק שחובש לראשו כובע אירופי גם מבלי שהוא מתבקש לכך. מבחינתו כל יום בחייו הוא אירוע, משום שהוא מחזיק מעצמו יוצר חתרני שאת יצירותיו על המסך יבינו רק בעוד 20 שנה.

לפני כמה שנים הייתי בהקרנה של היצירה הקודמת שלו, שהייתה איומה ומשעממת ובמקביל מלאה בחשיבות עצמית. כמובן ששלחתי ליוצר המהפכני הודעה לפני האירוע שאני חולה ויש לי חום גבוה ולא אוכל להגיע. ״מה יש לך?״, הוא שאל. ״זה לא ברור, אני בדיוק במיון עושה בדיקות דחופות לברר את זה״, עניתי לו. בשביל האמינות הוספתי כי ״רוני אשתי מאוד מודאגת״.

ברור שאני הבאתי על עצמי את המחלה הזו, חשבתי במשך כל הימים שבהם שכבתי במיטה נוטף זיעה ורועד. אני חייב פשוט להיות יותר ישיר ולהגיד את האמת. אלא שאז, יום לאחר שהחלמתי, ניסיתי את זה ואמרתי למישהו את האמת - שבמקרה זה הייתה שאין לי יכולת להגיע לפגישה שהוא רצה שאנכח בה מכיוון שאני לא מסוגל לעשות את הנסיעה מהפריפריה למרכז תל אביב. יש פקקים נוראיים ואני אדם חסר סבלנות וחסר מנוחה. הפקקים האלה מוציאים אותי ממעט השלווה שיש לי עד כדי התקף זעם. פעם עצרתי את הרכב בחריקה בצד קצת אחרי מחלף גלילות, הרמתי את בלם היד, השענתי את הכיסא לאחור, הדלקתי סיגריה, עצמתי עיניים ונרדמתי - עד ששוטר נקש בחלון וניסה לברר מה קורה. הסברתי לו: ״תקשיב, אני נקי מסמים כבר תשע וחצי שנים

ואני ככה קרוב לחזור לסמים בגלל המדינת פקק הזו שלא עושה כלום בנוגע למצב".

״אתה צוחק עלי, נכון?״, שאל המישהו של הפגישה. ואני בתגובה אמרתי שאיך שנסיים את השיחה אשלח לו את הדוח על ההפרעה לתנועה שקיבלתי בעקבות המקרה (500 שקל ו־4 נקודות). ״בנוסף״, הוספתי, ״גם הפכתי לקמצן גדול בשנה האחרונה וקשה לי להוציא מהכיס 50 שקל לחניון בשביל פגישה שלא ייצא לי ממנה שום דבר בעתיד הנראה לעין. וגם אם ייצא בסוף משהו מהפגישה הזו, לא אעשה את זה כי אני סופר עסוק בדברים שהרבה יותר מעניינים אותי מהסרט הדוקומנטרי שאתה רוצה שאוביל. כאילו, בלי להעליב, דיברתי כל כך הרבה על המשפחה שלי, שזה כבר יוצא לי מכל החורים. אין לי שום עניין לדבר, הפעם במסגרת סרט דוקומנטרי, על תולדות בית העלמין של נהלל. וגם אם במקרה תשכנע אותי לעשות את זה, אין סיכוי שהסוכנת שלי תאפשר לי לעשות את זה, כי לדעתה זה רק יחזיר אותי אחורה מבחינה תדמיתית ומקצועית, כליצן החצר של משפחת דיין.

אז לא ממש משתלם ולא הגיוני מבחינתי לבוא לפגישה הזו, ואני לא רוצה סתם לשקר לך ברגע האחרון ולהגיד שאני חולה. אבל אני בטוח שאתה מעריך את זה שאני ככה אומר לך את כל האמת הכי דוגרי, נכון?״.