1. "הלב שלי מרוסק, הגוף שלי רועד בלי הפסקה", כתבה אתי בללי, אמה של גלי בללי ז"ל שנספתה באסון השיטפון בנחל צפית, למדריך הטיול אביב ברדיצ'ב. צפיתי השבוע באם השכולה, הקשבתי לדבריה. היא דיברה בטון מאופק, שפתיה רעדו. ניכר בה שהיא עוצרת את הדמעות, אם נותרו דמעות בעיניה העייפות והכואבות.

המשטרה המליצה להאשים את המדריך ברדיצ'ב בהריגה בעקבות האסון שבו נהרגו תשע צעירות וצעיר. נגד יובל כאהן, מנהל המכינה הקדם צבאית "בני ציון" שבמסגרתה יצאו הצעירים לטיול, המליצה המשטרה להגיש כתב אישום בחשד לגרימת מוות ברשלנות.

שמעתי את דברי הניצולים מהאסון, את הוריהם של החניכים שנספו, האזנתי למומחים לענייני מזג אוויר, מומחים לענייני שיטפונות, מומחים לענייני מומחיות, מומחים משפטיים. בארצנו הקטנטונת, שבה כל אחד הוא מומחה למשהו, לא היה אף מומחה עם ביצים שיאמר את האמת המרה: מי שהוציא את בני הנוער האלו לטיול בנחל צפית והכניס אותם בזמן התרעת שיטפונות לנחל, עשה מעשה שגובל בפשע חמור.

הפוזה והדאווין של אנשי ה"יהיה בסדר" או "תסמכו עלי" היו צריכים להיעלם מזמן. הורי החניכים שחששו מהטיול בתנאי מזג האוויר הקשים ומשיטפונות, הפקידו בתום לב ובחרדה רבה את חיי ילדיהם בידי אנשים שאמורים לשמש כסמל לאחריות, כושר שיפוט, ידע, ניסיון ומנהיגות. בדיעבד התברר להם שהפקידו את היקר להם מכל בידיהם של שניים מאנשי ה"יהיה בסדר, תסמכו עלי", והתוצאה הנוראית הייתה עשרה ארונות עם גופות מרוסקות.

שיטפונות הדרום הם נוראיים. לפני קרוב ל–40 שנה הייתי עד לאחד השיטפונות האלו, הייתי בתוכו, כמעט גם אני הלכתי פייפן. זה היה בסיני, בקטע שבין שארם א–שייח' למושב די–זהב. נחשול מים אדיר הגיע מהמדבר, הכביש הראשי התפרק, מכוניות ואוטובוסים נסחפו לים, עמודי חשמל קרסו, קומת מגורי העובדים במלון "מרינה" שבמפרץ נעמה התמלאה מים ובוץ. שני בדואים צעירים נסחפו לים וטבעו; עמוד חשמל נפל על רכבו של אחד מעובדי המינהל לפיתוח מרחב שלמה והוא נהרג; שתי חיילות בבסיס חיל האוויר באופירה, שעבדו בחדר הקשר התת–קרקעי, טבעו למוות כשהשיטפון הלם בבסיס.

בניגוד לאסון בנחל צפית, איש לא התריע בפני תושבי סיני שקיים חשש משיטפונות. על השיטפונות הצפויים בנגב התריעו כמעט בכל מהדורת חדשות ברדיו ובטלוויזיה. התריעו, הזהירו, הפצירו באנשים לא להתקרב למקומות המועדים לאסון, אבל האדונים הלא נכבדים ברדיצ'ב וכאהן החליטו שהם יודעים יותר טוב, שאפשר לסמוך על כושר השיפוט שלהם. הם הוציאו את בני הנוער הנפלאים האלו אל מותם, מוות אכזרי שהשאיר מדינה שלמה בהלם לכמה ימים ומאות בני משפחה, חברים ואוהבים בעצב ובכאב אין קץ, שילוו אותם עד יומם האחרון. גם אחרי למעלה מחודש תמונות ההרוגים ובני משפחותיהם הכואבים לא יוצאות לי מהראש.

נברתי בארכיון שלי, חיפשתי את התמונות מהשיטפון בשארם א–שייח', תמונת הכביש שהתפרק, הג'יפ שהתרסק, האוטובוס שנסחף והתגלגל לים. אם ג'יפ ואוטובוס הופכים לכלום מול השיטפון, תארו לעצמכם מה קורה לבני אדם שנסחפים, נחבלים, זועקים, טובעים. מוות נורא ומיותר.

2. האירוע הנורא הזה מתחבר לי עם המקרים שבהם ילדים נצלו בימי החמסינים בתוך מכוניות, שם הושארו על ידי הוריהם - שגם אותם הייתי מאשים ברצח. אחרי אין ספור התרעות ותיאורים נוראיים על מה שעובר על ילד שנשאר באוטו סגור, עינוי שאיני מאחל אפילו לשונאי הגרועים ביותר, עדיין התופעה לא נפסקת ומדי כמה שבועות שוכחים הורים - במקרה מסוים גם סבתא - את הילדים הרכים בשנים ברכב.

עם כל הצער והכאב שיש לי על בני המשפחה, כל הטריקים והשטיקים לא יעזרו. רק מאסר לשנים ארוכות להורים כאלו ירתיע ויגרום אנשים לבדוק אלף פעמים את הרכב לפני שייצאו ממנו וישאירו את ילדם להיצלות במכונית שהופכת לתנור.

עוד תופעה בלתי מובנת ובלתי נסבלת היא של ילדים קטנים הטובעים בבריכות פרטיות ובג'קוזי ואפילו בדליים גדולים עם מים, שהוריהם אינם מקפידים לשמור איתם על קשר עין. מספר המקרים הולך וגדל, והאסונות האלו מתרחשים למרות התרעות בלתי פוסקות על החובה לא לעזוב ילדים ותינוקות אפילו לשנייה ללא השגחה בקרבת מקומות שיש בהם סכנת טביעה. אבל יש אנשים שמזלזלים, לא מאמינים שלהם זה יקרה ואז בום! חוטפים את הבומבה. חלקם אומרים את האמירה הנוראה: "ה' נתן, ה' לקח, יהיה שם ה' מבורך". אינעל ראבקום, יא מטומטמים, זה לא ה'. זה אתם, שבחוסר האחריות שלכם הזנחתם את ילדיכם והנחתם להם למות מוות בייסורים.

שיטפון בשארם. צילום: נתן זהבישיטפון בשארם. צילום: נתן זהבי

מהתקופה שבה שימשתי כמציל אני זוכר שהייתי רואה אנשים שוכבים בשמש הקופחת בשעת צהריים, מחכים שגון עורם יהפוך לצבע שוקולד ושוכחים שהשמש שורפת ושהגוף מתייבש מנוזלים. הייתי ניגש ומעיר להם שכדאי שיעברו לצל כי מתחילות להסתמן כוויות על גופם ושהם חייבים לשתות כמות גדולה של מים כדי לא להתייבש. מחלקם הייתי חוטף תשובות כמו: "מה אתה, מציל או רופא? מה כואב לאמא שלך כמה זמן אני בשמש ומה אני שותה או לא שותה".

לא מעט פעמים הייתי מזעיק חובש ואמבולנס כשהנבלות האלו התייבשו ואיבדו הכרה או כשהעור שלהם נכווה בצורה מסוכנת והיה צורך לפנותם לבית חולים. אנשי ה"אני יודע מה טוב לי" ו"אל תלמד אותי מה לעשות" מתרבים וכך גם האסונות.

3. לפני שבוע וחצי התפרסמה ב"ידיעות אחרונות" כותרת על פני עמוד שלם שגרמה לי להזדעזע: "סיוט בבית אבות", נכתב באותיות אדומות גדולות, "חולדה אכלה אוזן של קשישה". יש לי רגישות רבה לנושא הקשישים, ומיד נזכרתי בהורי המנוחים ששהו בעשור האחרון לחייהם בבית אבות.

מביא הידיעה, הכתב רותם אליזרע, תיאר בדרמטיות: "החולדה טיפסה על מיטתה של הקשישה, התיישבה על ראשה וכרסמה חלק מאוזנה". אפשר היה לחשוב שהכתב נכח בזירת האירוע מטיל האימה. כדי להעצים את גודל האירוע הוסיף הכתב: "הקשישה אושפזה וצפויה לעבור ניתוח מורכב".

בעיני רוחי ראיתי את אמי שוכבת במיטתה בבית האבות וחולדה יושבת לה על הראש ואוכלת לה את האוזן. בהמשך הידיעה היו סופרלטיבים כמו "חוויה מקפיאת דם" ו"זעקות שנשמעו מהחדר". הכתב ציין שהקשישה הועברה למרכז הרפואי שיבא בתל השומר, ומבדיקה ראשונית עלה כי חלק ניכר מאוזנה נקרע בעקבות הנשיכות. טרם ברור אם שמיעתה תיפגע בטווח הארוך כתוצאה מהנשיכה.

חיכיתי לראות אם יהיה המשך לסיפור בימים שאחרי פרסום הידיעה המזעזעת. לא דובים ולא חולדות. חשבתי לתומי שבימים שבהם נטע ברזילי והצעצוע כובשים כותרות; שאיוונקה טראמפ פותחת שגרירות בירושלים מתנה מפאפא טראמפ לפאפא ביבי; בימים שבהם התבואה של יישובי עוטף עזה נשרפת וצלפינו קוצרים פלסטינים על הגדר, סיפורה של קשישה בבית אבות שכמעט נטרפה על ידי חולדה זה לא משהו.

הסיפור הזה, שלא היה לו המשך, לא הניח לי. צלצלתי ללי גת, דוברת המרכז הרפואי שיבא בתל השומר שבמתחם שלו נמצא בית האבות שבו תקפה החולדה, וביקשתי פרטים בנוגע למצבה של הקשישה: האם נותחה, האם איבדה את שמיעתה, האם בכירורגיה פלסטית טיפלו באוזנה. הבטיחה הדוברת לברר ולחזור אלי.

עד שחזרה צלצלתי למנהל בית האבות אלון קלמן. אף על פי שעבר שבוע וקצת מאז המקרה הוא עדיין נסער ונרגש. הייתה לנו שיחה פתוחה, הבטחתי לא לחשוף מי הקשישה מטעמי צנעת הפרט, וכך אני עושה. קלמן סיפר לי ששמע על המקרה ונזעק למקום. המחשבה הראשונה שלו הייתה על הוריו, ובעיקר על אמא שלו. הוא הרגיע אותי ואמר שהקשישה הוחזרה אחרי כמה שעות במיון לבית האבות. לא ניתוח מורכב, לא אובדן שמיעה ולא מתקפת חולדות.

הקשישה צעקה, הצוות הגיע לחדר ואכן ראה חולדה בחדר וסימני דם על אוזן הקשישה (לא חולדה עומדת על ראש הזקנה ואוכלת לה את האוזן). הם פינו אותה מיד בליווי רופא המוסד למיון תל השומר הסמוך. קלמן בדק ומצא שבגין הריסת מבנים ישנים ובניית חדשים באזור תל השומר, עכברים וחולדות וגם נחשי צפע נאלצו לחפש מקומות חלופיים והתפזרו במתחם. כנראה שהחולדה הצליחה להתגבר על הרעלים וחומרי הריסוס למיניהם שפוזרו במתחם בית האבות, ולהגיע לחדרה של הקשישה.

קלמן אינו מנסה לטייח את המקרה או להמעיט בחומרתו, שכן הוא יכול להתרחש בכל מוסד שהוא צמוד קרקע. "עשינו את כל הפעולות לפני המקרה כדי למנוע אירועים כגון זה", אמר. "חברות מקצועיות ותברואנים טיפלו בנושא, וכנראה חולדה אחת הצליחה לעבוד על כולם ולפלוש". אני שומע את הכאב והדאגה בקולו ומאמין לו.

אני מנסה להתריס: למה לא הגבת ואמרת לכתב העיתון את מה שאתה אומר לי? "הגבתי", הוא אומר. אבל הופתעתי לקרוא שלא נמסרה תגובה עד שעת סגירת הגיליון. דוברת תל השומר חזרה אלי, וזו תשובתה: "הקשישה הובאה לחדר מיון. לא היה צורך לאשפזה, לא היה חשש לשמיעתה, ולא היה צורך לנתח אותה, לא ניתוח רגיל ולא ניתוח מורכב". נרגעתי. גם הבנתי למה לא היה סיקור המשך לפרשה