יחסית בשקט וללא תרועות וצלצולים, השבוע היינו עדים למאורע תקדימי בתחום הטלוויזיה. בערב ראשון מוצלח ועתיר רייטינג, סדרת הדרמה ״בשבילה גיבורים עפים״ בערוץ 12 עקפה באחוזי הצפייה את ״האח הגדול״. 18.9% לדרמה, 18.4% לריאליטי. זה לא מובן מאליו, אבל מצטרף למגמה שמתקיימת בחודשים האחרונים.

אומנם הפורמטים של הריאליטי עדיין איתנו, אבל משהו קורה בערוצים המסחריים: התוכן הטוב מרים ראש סוף־סוף. רשת שידרה לא מזמן את סדרת הדרמה המוצלחת ״הרמון״, ערוץ עשר הניב רייטינג יפה לסדרות הדוקו ״בזהות בדויה״ של צבי יחזקאלי ו״הקברניטים״ של רביב דרוקר, ומתוך מציאות שבה טבענו בתוכניות ריאליטי רדודות וצעקניות בערוצי השידור המרכזיים, פתאום התוכן האיכותי לא רק מדבר אלא גם מצליח מסחרית.

האם אנחנו עדים לתחילתו של עידן חדש, ככה, בלי שנרגיש? אולי פורמט הריאליטי מיצה את עצמו, ומה שאנחנו רואים כרגע הוא הניצנים הראשונים. מעניין שאחרי שכל הניסיונות הכוחניים של הרגולציה לייצר תוכן טוב הניבו בעיקר ריאליטי, דווקא כשהרסן קצת שוחרר, ההבנה שסדרות טובות מוכיחות את עצמן גם כלכלית פשוט מחלחלת ועושה את שלה. ואולי יש פה גם מסר לכל חובבי הרגולציה באשר הם, שחושבים שכל בעיה אפשר לפתור בעוד חוק, עוד כלל, עוד סעיף בירוקרטי - רגולציה היא כלי יעיל רק כשמשתמשים בו נכון ובמידה, לא רק בתחום הטלוויזיה.

בין ״הדתה״ להסתה

בינתיים בעולם הוואטסאפ, הסרטון הוויראלי החזק של השבוע הציג אישה לא צעירה, לכאורה מהוגנת אך בסיטואציה שבה היא גסת רוח וקולנית, מתעמרת בחב״דניק מזוקן שעוזר לנוסע בנתב״ג להניח תפילין.

"לך הצדה, אתה מפריע לי", היא צעקה עליו ואז נעמדה מולו והחלה לפרוץ בצחוק וולגרי כדי שילך. ההטרדה המכוערת, לכאורה כדי שהיא עצמה לא תוטרד, הייתה מביכה לא פחות מטיסת השוקולד.

האם ראינו כל כך הרבה ריאליטי, עד שהפסקנו לשים לב שהתגובות שלנו נעשות מטורללות? האם אדם שמתנהג כך לאדם אחר יכול באמת לספר לעצמו שהוא עושה זאת בשם הסובלנות וחופש הפרט? זה כנראה אחד מהמחירים שאנחנו משלמים על קיצוניות, שהיא אחת ההשפעות הגרועות של הז׳אנר הזה על חיי היומיום. הריאליטי הבוטה זלג עם הזמן למציאות והעלה את רף הפרובוקציות. וכשהרף עולה, כולם מתיישרים, וזה בא לידי ביטוי בתוכניות סאטירה, בתוכניות אקטואליה ואפילו בחדשות, ובוודאי בדרך המתלהמת שבה אנחנו מתבטאים ברשתות החברתיות.

עמדת חב"ד של הנחת תפילין . צילום: יונתן זינדל, פלאש 90עמדת חב"ד של הנחת תפילין . צילום: יונתן זינדל, פלאש 90

אבל מרוב הרצון להקצין את התגובות כדי לתפוס את תשומת הלב ההולכת ונשחקת, נוצר מצב שבו גם כשאנחנו מזהים בעיות הן לא נפתרות. קמפיין ה״הדתה״ שמתקיים בשנה האחרונה הוא דוגמה מצוינת לכך. מצד אחד, אי אפשר להתחמק מכתבות על הדתה, או מהסינק שחוזר מדי שבוע אצל ליאור שליין כשנפתלי בנט אומר בחיוך מזלזל, ״אין הדתה, אין שמדתה״. מצד שני, זה יוצר בקרב הציבור החילוני דיכוטומיה בתגובות. ישנם אלה, שבדומה למטרידת מניח התפילין חשים מאוימים מכל דבר שמזכיר יהדות, ומפסיקים לשפוט את מעשיהם, גם כשהם הופכים לרודפי דתיים. לעומתם ישנם אלה שחשים שמדובר בהגזמות, ולכן פוטרים את זה באמירה שלא כל מה שמדיף ריח של יהדות הוא הדתה, וממשיכים הלאה בחייהם.

לכאורה, מה שחשוב הוא שמתעורר שיח. אבל במה עוזר השיח אם אנחנו מפספסים בו את הדיוק ואת העיקר? הרי לא כל דבר שקשור למסורת הוא הדתה. אפשר להיות חילוני גאה, ועדיין לאפשר לאדם להניח מרצונו תפילין במרחב הציבורי של ארץ הקודש. מצד שני, כשהמפלגות החרדיות מאבדות גבולות וכשלמערכת החינוך נכנסים יותר דתיים אורתודוקסים משהיו בה בעבר, כדאי לפקוח עין ולהבין מהם הממדים האמיתיים של התופעה.

במקום להתנפל על כל מה שנראה קצת דתי, לא עדיף שנדייק יותר ונגדיר, כחילונים, מה במסגרת לימודי המסורת הוא לגיטימי, מקובל ורצוי, ומה הוא בגדר חציית קו והדתה אמיתית?

אין את מי להאשים

בשלישי בלילה תושבי המרכז סבלו קצת מרגשי אשם. הם החלו את שנת הלילה הערבה שלהם לפני שנגמרו התרעות ״צבע אדום״ בעוטף עזה, וקמו בבוקר אחרי שההתרעות כבר התחילו שוב. הסבב הנוכחי בעזה הוא לכאורה דז׳ה וו: תושבי העוטף בטראומה, התל אביבים מצקצקים, האו״ם מגנה, אומן מבטל הופעה וממשיכים הלאה. ובכל זאת, הפעם המצב שונה. הפעם מתמודדת עם הסיטואציה הממשלה הימנית ביותר אי־פעם, כשמאחוריה עומד ומעודד דונלד טראמפ, שהרגע העביר את השגרירות לירושלים בלי לבקש דבר בתמורה.

בסבבים הקודמים תמיד היה את מי להאשים: את הנשיא האמריקאי שקושר לנו יד אחת מאחורי הגב ולפעמים את שתיהן; את מפלגות המרכז, שלא מאפשרות ליישם את המדיניות עד הסוף; וכמובן את השמאל ההזוי והבלתי נסבל, שלהאשים אותו זה כבר מזמן לא רלוונטי, שלא לומר בנאלי ומשעמם. אבל הנה, הגענו ל־2018 עם הממשלה הימנית ביותר בהיסטוריה, עם אביגדור ליברמן כשר ביטחון קשוח, והממשלה הזאת בכל זאת לא מחסלת, לא מסכלת, לא משטיחה ולא מרסקת.

תכלס, הממשלה צודקת. המצב מורכב. גם כשאין מי שילחיץ משום כיוון, אי אפשר פשוט להיפטר מעזה או להוריד את חמאס ואז הכל יסתדר. הממשלה הימנית ביותר בהיסטוריה צודקת בכך שהיא לא מרסקת ולא פולשת ולא מחסלת - הרי היא מבינה שזה לא יביא לפתרון. אז אולי כדאי שגם בתחום הזה נתעורר למציאות במקום לשחק בריאליטי פוליטי של האשמות.

התרגלנו לייצר ריאליטי של ״בליים גיים״ בתקשורת, רק שהוא איבד קצת את הקשר עם המציאות. והמציאות היא שעברו ארבע שנים, מתוכן שלוש עם ממשלת ימין של יד חזקה וזרוע נטויה, ושוב הגענו לאותו סיבוב בדיוק. שוב אין פתרון לתושבי עוטף עזה. שוב אנחנו צודקים בטירוף, אבל הצדק הזה לא מקדם אותנו לשום מקום. חמאס אשם, אין על זה שום ויכוח. גם איראן אשמה, וגם אבו מאזן הוא אימפוטנט שלא ניתן לסמוך עליו, לא כשהוא מאושפז ולא כשהוא בריא. אבל האינטרס שלנו הוא שמשהו ישתנה שם. עברו ארבע שנים, ולא עשינו את זה. אז אם בכל מקרה פורמט הריאליטי מאבד גובה, אולי כדאי שנכיר במורכבות של המציאות וניזום משהו עכשיו?

tguvot@maariv.co.il