הדרום בוער. אדום ושחור על שדות חיטה מצהיבים. שדה חמניות עולה באש. חורשות ויערות. הלהבות מלחכות כבר את שולי הבתים. אסון נורא עם קורבנות בנפש הוא רק עניין של זמן. הערבים מעזה עושים מה שתמיד ידעו ואהבו לעשות: לשרוף. ואצלנו מתייחסים לזה בחצי סלחנות. אפילו שם חביב נתנו לגל ההצתות: טרור העפיפונים. איך זה שעוד לא קמו צבועים ומטומטמים מתוכנו, כמו בגל ההצתות לפני שנתיים, לטעון שאין הוכחה שערבים הם המשלחים את האש בשדותינו?

המומחים שלנו לענייני ביטחון יודעים היטב עד כמה חמורה הבעיה. אך הם, כמו תמיד, שבויים בקונספציה שלהם, האומרת שאם נשפר את המצב ההומניטרי בעזה - ייפסקו ההפגנות וההצתות. והם מחפשים בכל כוחם דרכים לעזור לעזתים האומללים בלי לסייע באותה עת לחמאס. גם "פתרונות טכנולוגיים" לעפיפוני ההצתות מחפשים אצלנו במרץ. אין ספק שהגניוס היהודי ימציא לנו משהו. גלאי תרמי רגיש על רחפן שיירט את העפיפון בעודו באבו. או משהו אחר. עניין של זמן.

"בוערת הגורן בתל יוסף וגם מבית אלפא עולה עשן", שרו כאן כבר במאורעות תרפ"ט, לפני 90 שנה. והשמאלנים היום בטוחים כי אילו רק היינו משפרים אז את המצב ההומניטרי של חאג' אמין אל־חוסייני וחבורות הרוצחים שלו, ודאי היו נמנעות השריפות אז. ומאז ועד היום. אלו השמאלנים היום. השמאל הציוני פעם ידע את האמת.

גם "איש רוח" מורם מעם כמו יהושע סובול שפך השבוע את נבזותו על השדות הבוערים בדרום. רק הייאוש מביא את העזתים להצית את השדות שלנו, הוא אומר. שכחנו שיש שם בני אדם. במקום להידבר עם חמאס - אנחנו מציבים צלפים לירות בהם ורוקדים בלילה בתל אביב. ולכן, לו היה בעזה היה גם הוא משלח עפיפוני תבערה. בכך צירף עצמו סובול לאחד מארבעת "אבות נזיקין". מי שמבעיר שדה או כרם.

אבל לא על השמאל ההזוי, החולה בשנאה עצמית קשה ומזדהה עם אויבינו, באתי לכתוב היום. טוב שמעת לעת מביע מי מהם את דעתו, כדי להזכיר לרוב העם לאיזו דרגת ניתוק מהמציאות הגיעו הללו. וכדי שנבין שוב מדוע השמאל לעולם לא יחזור לשלטון אם לא יקיא מקרבו וינדה את המזדהים עם האויב.

השר לביטחון הפנים גלעד ארדן, ועוד שרים ונכבדים, קוראים לאחרונה להפעיל "סיכול ממוקד" נגד משגרי העפיפונים ושולחיהם. קשה מאוד לאתר נער המפריח עפיפון מלב השטח הבנוי בצפיפות בעזה, כי אפשר להעלות את הבלון או העפיפון גם קילומטר מהגדר, לגובה רב, ולשחרר, העפיפון או הבלון נישאים ברוח דקות ארוכות לפני שהם נוחתים ומציתים תבערה.

יש להניח כי לפחות במקצת המקרים יכולים כלי טיס של צה"ל לאתר מבעירי בעירות כאלה. אינני בטוח כי נערים אחרים יירתעו אם חברם יחוסל לעיניהם. אבל מי שמארגן את השילוח, מפקדי חמאס וראשיו - הם יעד לגיטימי לחיסול, ופעולה כזאת תרתיע את הבאים בתור אחריהם. הם אינם נערים שוטים. אלה בוגרים, בעלי משפחות, ויודעים לעשות חשבון של רווח והפסד, ואין ההישג הטמון בגל ההצתות שקול בעיניהם לחיסול שכבת ההנהגה של חמאס.

אדמה חרוכה

אבל אולי יש עוד דרך ללכת בה. במחזה "יוליוס קיסר" של שייקספיר - שסובול ודאי מכיר בעל פה - אומר לאחר הרצח ברוטוס, מראשי הקושרים נגד קיסר, למרקוס אנטוניוס, חברו של קיסר: כשם ששריפה מכבה אש, כך רחמים - רחמים. וכוונתו לומר: כשם שאש יכולה לעצור שריפה, כך הרחמים (על רומא, שסבלה מעריצותו של קיסר) גוברים על הרחמים כלפי קיסר. סובול אומר שבאש לא מכבים אש. הוא טועה.

יערנים וחקלאים באזורים מועדים לשריפות יודעים כי כשחומת אש מתקדמת ומאיימת לשרוף שטחים גדולים או יישובים, אפשר לבצע הצתות מבוקרות ומקדימות של רצועות קרקע כדי לכלות מהן את החומר הדליק, וליצור רצועה חרוכה רחבה, שהאש המתקדמת לא תוכל כבר להיאחז בה ולהתקדם. ולא רק בשריפות זוהי אמת. מדיניות "האדמה החרוכה" של הרוסים הכניעה את נפוליאון. אני אינני מציע חלילה לשרוף את שדותינו, אלא את שדותיהם.

כי עד שימציאו אקדח מים מעופף מונחה GPS המכבה באוויר כל טיארה - עלינו לזכור כי ברצועת עזה, ששטחה 365 אלף דונם, מעובדים כמעט 200 אלף דונם חקלאיים. 35 אלף עזתים מתפרנסים מחקלאות. והם צריכים לדעת - מי שמצית שדה של שכנו מסתכן בכך שגם שדהו יישרף.

רבים מרחמים אצלנו על ערביי עזה. וגם בטוחים שלו ניתנה לערביי עזה האפשרות לבחור - ודאי היו מעדיפים לחיות בשלום ובשקט ולהתפרנס בכבוד, בלי מנהרות טרור ורקטות, בלי שלטון עריץ של חמאס וכנופיות הטרור האחרות. זה הגיוני. זה רק לא נכון.

בבחירות האחרונות שנערכו בתחומי הרש"פ ורצועת עזה בכללה (2006) זכה חמאס לרוב. וזה אחרי אינתיפאדה עקובה מדם שטרור המתאבדים בהובלת חמאס גבה חיי מאות ישראלים ואלפי ערבים. לאחר צוק איתן חלה שוב עלייה חדה בשיעור התמיכה בחמאס ובמנהיגותו של איסמעיל הנייה, שגבר בסקרים על אבו מאזן גם בתחומי איו"ש.

בעזה זוכה חמאס לתמיכת 80% מהתושבים. ערביי עזה רואים לנגד עיניהם את השגשוג היחסי של ערביי יו"ש, והם עצמם חיים בתנאים קשים מאוד - ובכל זאת הם תומכים בחמאס. אין הם נמנעים ממרד בחמאס כי הם חוששים לחייהם. אלפים מהם מסתערים על הגדר כשהם יודעים שהם עלולים להיהרג. לו היו מואסים בשלטון חמאס, היו מתמרדים מזמן. לו העדיפו חיים של שלום עם ישראל, היו משליכים מעל גבם את שלטון הטרור. אך אין אפילו ניצני התנגדות כזאת. אפילו לא הפגנות. הסיבה היחידה היא הזדהות מוחלטת עם הארגון ומטרותיו - חיסול ישראל, השיבה.

אבל גם הם, כמנהיגיהם, יודעים לעשות חישובי רווח והפסד. צוק איתן לימד אותם כי ירי רקטות על ישראל מביא עליהם חורבן. היום הם מפריחים עפיפונים כדי לשרוף אותנו מתוך הבנה (נכונה בינתיים, לצערי) כי העונש על הצתות כאלו לא יהיה כבד כמו על ירי רקטות. תפקידנו להוכיח להם שהם טועים.

אולי אם רבבות הפלאחים ברצועה יבינו כי שדותיהם עלולים לעלות באש אם בניהם ימשיכו להצית את שדותינו - אולי אז תיפסק התופעה. רבים מיפי הנפש אצלנו ודאי מעוותים פניהם: הכותב חסר רחמים. לא אנושי. לא די לו באומללותם של העזתים - הוא מציע גם להצית את שדותיהם.

"כשם שאש מכבה אש - כך רחמים - רחמים", אמר ברוטוס. רצח קיסר היה מעשה אכזרי והכרחי כדי לנסות להציל את הרפובליקה הרומית מעריצות דיקטטורית. ומי שמרחם על אכזרים - סופו שירוץ משריפה לשריפה כדי לכבות, במקום למנוע.