עם כל הקבלה של האחר ומצעד הגאווה, והנראות של הומואים ולסביות במרחב, בתקשורת, בטלוויזיה ובקולנוע - כשאתה רואה גבר מנשק גבר אחר, מה אתה מרגיש? מה עובר לך בראש: אתה נגעל, נרתע, מסנן איזה "איכסה" ואומר משהו כמו "אני מכבד כל אדם, אבל למה הם צריכים להראות את זה"? ואיך אתם מגיבים כשהבת של השכנים רוצה להפוך לבן בגיל 15 כי היא מרגישה כלואה בגוף של בחורה? האם אתם נאנחים ואומרים, "מזל שזה לא אצלי בבית, מסכנים ההורים שלה"?

הרחוב הישראלי שינה את היחס ללהט"ב, אם כי חלק מזה הוא משום שחוקי הפוליטיקלי קורקט מחייבים את כולנו להגיד שאנחנו מקבלים את האחר ולשנן "שכל אחד יחיה איך שהוא רוצה", וגם לבנות תוכנית לימודים משלבת ולקבל לעבודה ללא הבדל דת ומין. אבל מה באמת מרגיש הישראלי בלבב פנימה?

אם לשפוט לפי הטוקבקים והשיח ברשתות החברתיות, רבים עדיין נמצאים באזור הדמדומים עם הומור כיורים וכלי סניטציה אחרים, ויש פער בין הסובלנות שמגלה תל אביב לבין מה שבפריפריה מוכנים לסבול. אז יש עוד עבודה, אבל נכון לעכשיו - ניצחנו.

וזה בדיוק הזמן, 25 שנה מהמצעד הראשון בתל אביב, להציע את גל אוחובסקי כמועמד לפרס ישראל. האיש במו ידיו דחף את גבולות הסובלנות בארץ ממצב שהקהילה הייתה לא חוקית, עצובה וחולנית בסוף שנות ה–80, עד לזמנים שמחים וחטובים אלה שאם בחור בן 20 יוצא מהארון בפני ההורים שלו, הם רק מקווים שהוא יתפוס איזה ארכיטקט. הרבה מהשינוי הזה הוא בזכותו, או במילים אחרות ועדכניות: מה ששלו שלו.

בעבר אוחובסקי הפחיד אותי. לפני שהשתתפתי בדוקו–ריאליטי "מחוברים", הייתי משוכנע שהוא יתפוס אותי יום אחד ויזרוק אותי מכל הארונות האפשריים. ראיתי בו צייד לא הוגן של אנשים מבולבלים, שנוקט כפייה הומואית ומכריח את כולם לחיות כמו שהוא רואה לנכון. אבל מתברר שהטענות שלו כלפי אנשים מוכרים שמתאמצים להסתיר את זהותם המינית היו צודקות בדיעבד, והם היו קורבנות קטנים של מהפכה גדולה. אוחובסקי שילם מחיר כשתקפו אותו - גם מתוך הקהילה - וטענו כלפיו שאי אפשר להכריח אף אחד לצאת מהארון ו"שכל אחד יעשה מה שנוח לו". אבל אם כל אחד היה עושה רק מה שנוח לו - להרבה אחרים לא היה נוח עם עצמם עד היום.

הסלב המכחיש סירב לספר שהוא שייך לקהילה. היה לו קשה, הוא התמהמה וחיכה עם זה - ואני מדבר גם בשם עצמי, כמובן. וכשהופעל עליו לחץ, תמיד היה יכול להישען על טיעון ה"סבתא הנוטה למות". כלומר, הוא לא יכול לצאת מהארון כי הדבר האחרון שסבתו בת ה–500 צריכה לשמוע לפני הסוף, הוא שהנכד האהוב שלה הוא הומו.

"הוא מה?".

"הו–מו, סבתא, הומו!".

"שטו הומו?".

"גיי, סבתא. הילד גיי".

"גייוואלד! יותם שלי?! ריבונו של עולם, קח אותי עכשיו, טוב לי מותי מחיי!".

אבל הכל בסדר, סבתא. הילד הומו, הילדה לסבית, ואת יכולה להמשיך לחיות בשקט, כי העולם בחוץ יכול להיות דוחה בכל כך הרבה מובנים, אבל הוא משתנה, הולך ומשתפר. מיטיבי לכת ידייקו ויאמרו שאפילו המונחים "הומו" ו"לסבית" מעט עתיקים וזקוקים לרענון, משום שהימים הם ימי הגמישות המינית.

מיניות היא לא כוסברה, או שאתה כן או שאתה לא. אתה יכול להיות גם באמצע (סולם קינסי, למשל, מדרג התנהגות מינית בסקאלה שבין 0 - הטרוסקסואליות מוחלטת, ל–6 - הומוסקסואליות מוחלטת). כמו המסורתי שהוא רק קצת דתי, או החצי–צמחוני שמקיים רק את מצוות מיטלס מנדיי, או כמו אורלי לוי–אבקסיס, שהיא ימין ביטחוני אבל שמאל חברתי, כל אחד יכול למצוא את עצמו במקום שהכי נוח לו בו, ומשם הוא יכול רק לזוז.

ועדיין יש כאלה שמעדיפים לא לספר. לא מזמן פגשתי זמר ידוע ומוכשר שמתאמץ לחיות חיים "נכונים". בעוד הסטורי שלו עמוס בבחורות, בחברות, בידידות ובמעריצות, סיפור החיים שלו כולל מפגשים דיסקרטיים עם גברים. אבל פתאום הוא זה שנראה כמו איש העבר שמסרב להתקדם, וגם המוזיקה שלו נשמעת כאילו שנות ה–90 מעולם לא תמו, אבל לשמחתנו הן לא ישובו עוד. ונכון ל–2018, המאבק של אוחובסקי הצליח - הוא ניצח.