את הקרקע לכתיבת יומן אישי הכשירה לי אמא שלי, כשסיפרה לי על הספר "אבא ארך רגליים", המקבץ את מכתביה של היתומה ג'רושה אבוט. תזכורת: עשיר מסתורי מזהה בג'רושה כישרון כתיבה ומחליט לשלוח אותה ללמוד במכללה לבנות עשירים. המיטיב העלום עומד על כך שג'רושה תקפיד לספר לו במכתבים על חייה ועל לימודיה במכללה. היא מעצבת לעצמה משפחה דמיונית וממזגת אותה באפוטרופוס המסתורי שלה. תהפוכות יחסיהם של ג'רושה וג'רוויס פנדלטון, דודתה של אחת מחברותיה בקולג' והמיליונר המיוחס, נפרשים על פני כל המכתבים. הסוף ברור: כיאה לטקסט שיוצא תחת ידיה של אחייניתו של מרק טווין.

לא רק ג'רושה, שהייתה תוצרת חוץ מובהקת, אלא גם איה הג'ינג'ית הצליחה לכבוש את לבי. איה של פוצ'ו הייתה ילדה שהכל קרה לה ועל הכל כתבה ביומנה: על ההתבגרות הישראלית בעיר ועל טקסיה המשונים; מסדר פסח עם הדודים מהכפר ועד לטיולים עם הסוסיתא, ואני גמעתי בשקיקה. הייתה גם תמר גל מקיבוץ רימון שבעמק, הילדה שקיבלה ליום הולדתה ה־11 פנקס כחול עבה והחליטה לכתוב בו על כל מה שהיא חושבת ועושה: על הלימודים, על הילדים, על העבודה במשק וגם דברים כמוסים. בארבעה כרכי הרהורים, שזכו על ידי דבורה עומר לשם "דפי תמר" היא כתבה על מלחמות ונופלים, אנטישמיות והחיים בקיבוץ.

"קחי, כרמיתי", אמרה לי אמא שלי החכמה והגישה לי מחברת יפה במיוחד. לא כמו המחברות האלה, מתוצרת דפתר או דפרון, החומות הצנועות. מחברת מחברת, עם כריכה צבעונית קשה, נושאת את דמותה של נערת התות, שלימים הפכה ל'תותית'". "הנה, שיהיה לך יומן שתוכלי לכתוב בו את כל המחשבות הכי סודיות והכי פרטיות שלך". אמא שלי והיומן נחתו לכאורה על קרקע פורייה. הרי היא עצמה חרשה אותו. אלא שהיא לא ידעה דבר אחד: היא לא ידעה שהיא גידלה יצור קצר רוח שהסתפק בתקציר לקוני שהתחילה ב"קמתי, התלבשתי, התרחצתי, הלכתי לבית הספר", המשיך ב"אני חושדת שדורית דבילית" והסתיים ב"אני עייפה, ביי". ואולי קוצר רוח זה לא התיאור הנכון. אני באמת לא הבנתי למה אני צריכה גם לחוות את הדברים בזמן אמת וגם לתעד אותם. אני הרי הייתי שם, אז למה שוב?

חשדותיי באשר לטוהר כוונותיה של אמא שלי התעוררו כשהיא התעניינה בקולי קולות איך הולכת כתיבת היומן ואם אני כותבת בקצרה או מפרטת את הרגשות שלי. חושחש הבלש שגר בתוכי בלי לשלם ארנונה, אמר לי שאמא שלי פשוט רוצה לדעת מה עובר עלי, ולכן היא העניקה לי את היומן במתנה. במקום זה, היא קיבלה תא וידויים של כומר, בלי הפרטים המעניינים ממש. בלי: "סלח לי אבי כי חטאתי". סתם תיאור מייבש של עוד יום בחייה של ילדה בת 12. אבל האמת היא שהייתי סוערת הרבה יותר והיו לי המוני סודות שפשוט לא רציתי להתעמת איתם. הרי מרגע שמעלים סוד על הכתב או משמיעים אותו בקול, הוא מאבד את ערכו כסוד, וגרוע מזה – מקבל ממשות.

***

זה לא דומה בדבר למה שאני מגלה באדיבות הילדים שלי ברשתות החברתיות. בפייסבוק מצאתי עשרות קבוצות של וידויים: של תלמידי תיכון ויסודי, של סטודנטים, של נשים, של גברים. כולם כאחד מספרים על הדברים הכי סודיים שלהם תוך שמירה על אנונימיות, כמו: "בראיון קבלה לבית הספר שאלו אותי באיזה קשיים יכולים לעזור לי ואז התחלתי לבכות ועד היום חושבים שאני רוצה להתאבד"; "ראיתי את המורה לאזרחות לומד מה זה קפיטליזם מסרטון ביוטיוב".

"תגיד, כתבת שם?" אני שואלת את הילד שלי, והוא עונה: "ואם הייתי כותב שם, הייתי מספר לך?". "למה לספר משהו לאנשים זרים, בלי שידעו שזה אתה?", אני שואלת אותו. "הנה, ענית", הוא עונה לי, החכם הקטן הזה. "זה בדיוק הערך. לספר משהו לאנשים זרים בלי שידעו שזה אתה. הם לא ישפטו אותך. אתה בא, שופך, וממשיך הלאה". "אבל אתם דור כזה נורא פומבי, נורא מוחצן", אני מקשה עליו, והוא עונה לי: "נכון, אבל לכל אחד יש סודות. דור מוחצן שבוחר מה להראות ומה לא".

ואז הבנתי. לא תא וידויים. אתר דודאים, כי כולנו מוכרחים לפנות את הזבל, וברשתות החברתיות תמיד יימצא מי שיקדם את פני הזבל שלנו בנדיבות ובאדיבות אין קץ. בדיוק כמו יומני היקר.