השבוע הוכיח דונלד טראמפ שיותר מכל שם תואר אחר שהוצמד לו, הוא מה שמכונה באנגלית Disruptive (המילה הקרובה ביותר בעברית היא "משבש", אבל היא לא מכילה את מלוא המשמעות של המושג). היה משעשע לראות את שונאיו המושבעים של טראמפ יוצאים מגדרם להסביר עד כמה הוא טועה בגישתו הפייסנית כלפי קוריאה הצפונית, ולעומתם, את תומכי טראמפ עוטים פתאום גלימות של יוני שלום צחורות. גם רבים החולקים על דעתי שטראמפ עשוי להתגלות כאחד הנשיאים האמריקאים הגדולים בדורות האחרונים, יסכימו לפחות על דבר אחד: הכהונה שלו מרתקת.



מוקדם לדעת אם המהלך שנקט כלפי קוריאה הצפונית יצליח, אבל קיבלנו השבוע דוגמה להבדל בין דיפלומט לבין איש עסקים, בין מי שעוסק בניירת ובניסוחים לבין מי שרואה מולו בני אדם, על חולשותיהם והפוטנציאל שלהם. אפילו טראמפ עצמו, ברגע של כנות לא־אופיינית, אמר בסינגפור: "יכול להיות שבעוד חצי שנה אעמוד בפניכם ואומר שטעיתי", ואז נזכר שהוא מדבר על עצמו והוסיף באותה כנות: "לא בטוח שאני אודה בטעות. אני כבר אמצא איזה תירוץ".



תילי תילים של פרשנויות וניתוחים ניסו להעריך מה רוצה להשיג קים ג'ונג און ועד כמה רחוק יהיה מוכן ללכת. את התשובה לאשורה איש אינו יודע, אבל השבוע התחיל תהליך שגם סילק בבת אחת את המתח וגם הוסיף נתון חדש במשוואה שלו מול ארה"ב: מעכשיו, גם ליציאה של קים מהתהליך יהיה מחיר משלה.



מאחורי המחוות הרחבות של טראמפ וקים זה כלפי זה עמדו ויתורים קטנים והפיכים: קים כבר השמיד את אתר הניסויים שלו שקרס ממילא, והתחייב להפסיק לערוך ניסויים גרעיניים וניסויי טילים. מנגד, הודיע טראמפ על הפסקת התרגילים הצבאיים הנרחבים בקוריאה הדרומית, שגם תחסוך לארה"ב כסף רב (ובכסף הוא מבין).



יש הטוענים שטראמפ סיפק לרודן הכרה בינלאומית ללא תמורה ממשית. אכן, מצילומי הפסגה נראה היה שטראמפ הצליח בחצי יום להרעיף על קים יותר חיבה ממה שזכה לקבל כל חייו מאביו, קים ג'ונג איל. אבל גם טראמפ קיבל כאן תמורה בלי תשלום: במחי פסגה אחת הוא הפך למדינאי בינלאומי ולמועמד לפרס נובל.



מי שעד לפני רגע היה מנהיג מצורע, לא ממש ידע להתמודד עם המעמד הפומבי מול תקשורת שהוא לא שולט בה, והמבוכה ניכרה בו. אבל היה לו גם נעים. טראמפ הדגים לקים ג'ונג און כמה טוב יהיה לחזור למשפחת העמים וליהנות ממנעמי העולם. מעכשיו: החזרה שלו למושבת המצורעים הקרה והמבודדת תיראה פחות אטרקטיבית.



קים הגיע לפסגה הזאת אחרי סמינר שהעביר לו נשיא סין שי ג'ינפינג, המנהיג החזק ביותר על פני הפלנטה שלנו - הוא שולט ללא מצרים ובחירות בכלכלה השנייה בגודלה בעולם, משפיע על כל חמש היבשות ומושקע בהן. שי הסביר לקים איך אפשר לנהל כלכלה פתוחה ומשגשגת ועדיין להישאר שליט לכל החיים. החזון הזה מפתה.



הקו האדום



עכשיו תתחיל העבודה על הפרטים, ושם, כידוע, נמצא השטן: לקוריאה הצפונית תוכנית גרעין מפותחת עם למעלה מ־20 פצצות, עם כורים שמייצרים פלוטוניום, מפעלים להעשרת אורניום, עם יכולות ליצור פצצת מימן, ונוסף על כך עם יכולות בליסטיות מוכחות ויכולת לייצר נשק כימי וביולוגי. האם ניתן לפרק אותה מהיכולות האלה? לפרק רק את חלקן? או להסתפק בהקפאה שלהן? המהלך של טראמפ ייבחן לנוכח התוצאה שישיג.



יש שכבר מזהירים כי טראמפ עומד לעשות עם קים מעשה אובמה באיראן: הקפאת יכולות על חשבון הגנת השכנות - יפן וקוריאה הדרומית. אבל קשה להשוות בין מדינה שהיא כבר מעצמה גרעינית לבין מי שעדיין לא הגיעה לשם. טראמפ סימן השבוע את נושא הגרעין כקו אדום, ודי להקשיב לצווחות החרדה שעולות מטהרן כדי להבין איך הם רואים את המהלך. יכול להיות שבסוף התהליך תישאר קוריאה הצפונית עם פצצה במרתף, אבל המשמעות עבור איראן תהיה שמועדון הגרעין נסגר עם תשע חברות ולא יתקבלו חברות חדשות.



טראמפ ילך על המקסימום. לא בטוח שהוא ישיג אותו, אבל די בטוח שהגבה השמוטה של ג'סטין טרודו או הגבות המכווצות של אנגלה מרקל לא היו מתקרבות להישג כזה. יש הטוענים שטראמפ מפרק את "המערב", אבל אין יותר "עולם מערבי": ישנה ארה"ב וישנו אוסף של מדינות נרפות שאינן מסוגלות לשום עשייה מעבר לניסוח גינויים וכינוס ועידות. אירופה הופכת להיסטוריה.



מאז דווייט אייזנהאואר לא שירת בארה"ב נשיא עם רקורד ביצועי כמוהו. בגיל שבו רוב קודמיו עוד כתבו עבודות סמסטר באוניברסיטה, טראמפ כבר ישב בשנות ה־20 לחייו בראש שולחנות הנהלה ובשנות ה־30 לחייו התחיל לעצב את קו הרקיע של מנהטן. לשם השוואה: ברק אובמה לא נשא בשום תפקיד ביצועי, למעט עריכת העיתון של אוניברסיטת הרווארד, עד לבחירתו כנשיא.



מי שעוקב אחרי הטור הזה יודע שלא הסתרתי את הערכתי לפוטנציאל הגלום בטראמפ עוד בטרם התקיימו הבחירות לנשיאות. אבל השבוע למדתי שבמקרה הזה, ראש הממשלה בנימין נתניהו היה באמת מהראשונים לזהות. במאמר מרתק ב"ניו יורקר" פרס אדם אנטוס את מערכת הקשרים שידעו נתניהו, השגריר רון דרמר ושלדון אדלסון לטוות סביב המתמודד, שאז עוד לא נתפס כמי שיכול לזכות במינוי המפלגה הרפובליקנית כמועמד לנשיאות. השלישייה הזאת שרטטה עבור טראמפ אסטרטגיה מזרח תיכונית שאנחנו נהנים ממנה עד היום.



מתחילת הקדנציה סימן טראמפ לעצמו שלושה יעדים שיביאו לו הישג מהדהד בזירה הבינלאומית: קוריאה הצפונית, איראן והסכם ישראלי־פלסטיני. השבוע הוא עשה צעד משמעותי בדרך להגשמה של לפחות שניים מהם. אל תתפלאו אם אחרי שישיג אותם הוא יודיע על פרישה ויחזור לחייו הנעימים במאר־א־לאגו, ינפנף לציבור האמריקאי לשלום כמי שאומר - זה מה שהפסדתם. תזכרו איפה קראתם את זה לראשונה.