מה קורה, גברים, אתם כבר בטירוף? סופרים את השעות עד למשחק הקרוב? נסחפים בעוצמת הקסם שמתרחש רק אחת לארבע שנים? אין לי בעיה אם זה מה שאתם אומרים לה, אבל בינינו המונדיאל הוא רק תירוץ לכך שגברים יוכלו לקבל את הדבר שהם הכי רוצים מנשים (טוב, נו, השני - לראשון היא לא תסכים גם אחרי 30 שנות נישואים ושני בקבוקי יין): זמן איכות עם גברים אחרים.

הסוגריים הקודמים נועדו להרחיק מכאן את הקוראות. רק גברים נשארו? אז יאללה, בואו נודה: המונדיאל כבר מזמן לא מזיז לנו. מי זה שמוחה בירכתי האולם? אתה, אדוני? ספר לנו, בבקשה, עד כמה אתה אוהב כדורגל. מה אתה אומר, אוהב מאוד? אז יש לך רק סיבה אחת טובה להתענג על המונדיאל: הוא מקזז חודש מהעניין שנקרא "פגרה". אותו אסון תרבותי שמגיע בכל שנה אחרי חודשי הכרעה שכללו לפחות שידור חי מרתק אחד בערב. מדובר בשלושה חודשים קשים ומרים שבהם אוהדי הכדורגל האמיתיים אנוסים לבלות בחופשות מעצבנות עם האנשים הקטנים שמתהלכים בבית ודומים להם באופן חשוד.

אחרי שהתרגל הגבר–גבר למלוך בסלון ביתו לעת ערב, לשלטט בין הערוצים ולהעביר את חבילת הספורט מצד אחד של הבוקסר לצד השני, פתאום הוא רב עם זרים על כיסאות נוח בים, מנסה לא לשכוח למרוח את הילדים בקרם הגנה שעולה כמו קוקאין (רק פחות אפקטיבי), וכל זה ללא הנחמה ש... יהיה מה שיהיה: בשש בערב ישדרו את ליברפול נגד מנצ'סטר יונייטד או מינימום איזה נתניה-בית"ר.

לפיכך אנחנו מברכים על המונדיאל ואומרים תודה על שיש לנו לא רק חודש שבו תתקיים על המסך מראית עין של כדורגל, אלא גם על כך שההייפ התקשורתי סביב הפייק ניוז מרוסיה לא עבר מעל ראשה של האישה, שבטוחה שאתה עכשיו מה–זה–בעניין ומחליטה לצאת איתך לארג'ית, כי זה רק חודש אחד פעם בארבע שנים.

למה המונדיאל תופס נפח כזה אף שאין לנו בו עניין אמיתי? נתחיל דווקא בעניינים שבלב: כשהיינו ילדים המונדיאל היה חוויה. שמענו סיפורים על פלה, התרגשנו מיוהאן קרויף עד כדי כך שאפילו המצאנו אגדה על כך שההולנדים הצילו יהודים בשואה. כוכבים מברזיל ומארגנטינה ראינו רק פעם בארבע שנים בעולם הקטן ההוא. גם הטלוויזיה, זו ששידרה אז למבוגרים רק בין שמונה בערב לחצות, התמסרה לחוויה והפכה את הטורניר לקרנבל.

הטלוויזיה היא גם תשובה לשאלה למה המונדיאל כבר לא ממש עושה לנו את זה יותר מאשר כנס מחזור של התיכון: כשבכל ערב נתון של שידורים מליגת האלופות אנחנו מקבלים את כל הכוכבים היישר לסלון, עם המוזיקה המצמררת ואיכות גבוהה של משחק ושידור, קשה קצת להתפעל מנבחרת אפריקאית שמתמודדת מול נבחרת ממזרח אירופה: ממילא את השניים–שלושה שחקנים ששווה לראות אצלן אנחנו כבר מכירים.

אז נכון, יש הפתעות, יש אגדות - ופה ושם אפילו התרגשות אמיתית. אבל עד שאלה נאגרים לכדי חוויה סוחפת, נגמר הטורניר ומתחילות הקייטנות.

בואו נחזור אל הנער הצעיר שחיכה ארבע שנים כדי לראות את סוקרטס נגד מראדונה: הוא היה מוכן להתחשמל בנגיעה באנטנה הפנימית של הטלוויזיה רק כדי לראות מבעד לשלג את זמאלק נגד אל–אהלי ביום שישי בצהריים. כיום, יותר מ–35 שנים אחרי, הוא לא יעביר ערוץ אפילו כדי לצפות נניח ברומא נגד אינטר. הכמות מכתיבה איכות.

אז למה המונדיאל שורד בכל זאת? קצת געגוע והרבה כסף. פיפ"א, הגוף שמארגן את הטורניר, הוא כזה שלידו קק"ל או חברת החשמל נראות כמו מופת

של שקיפות. הוא הכריז על עצמו כמי שנמצא מעל לחוק, כשהוא מאיים על רשויותיו ברחבי העולם שאם ינסו להכפיף את ההתאחדויות המקומיות לכללי מינהל תקין, הוא ישעה את המדינה מהחברות בו. ולך תסביר להמונים למה אין לך נציגות במפעלים היבשתיים. הוא זה שמכר מונדיאל בכסף למממני הטרור מקטאר (שם צפוי להתקיים הטורניר ב–2022) ועכשיו מנסה לאנוס את כל הליגות בעולם לשנות את מועדי המשחקים, כך שיתאימו להעתקת המונדיאל לחורף.

בעודו מקשקש על מלחמה בגזענות ועל ערכים כמו חברות וידידות, הוא מתחבק ומסתחבק עם המונרכיה הרוסית החדשה, זאת שבה רצוי "להכות בגיי ולהציל את רוסיה". וכך, בין הבריונות הרוסית למאות פועלים זרים שכבר שילמו בחייהם כדי לבנות בתנאי עבדות את האצטדיונים שדרכם תציג קטאר לעולם את פניו המטעות של האסלאם, נמצאים אנחנו, הילדים של המחצית השנייה של המאה ה–20, התקופה הטובה ביותר לאדם המערבי אי־פעם: התקופה שבה האמנו שפלה הוא פלא ושההולנדים הצילו יהודים בשואה.