לא צריך דמיון מפותח מדי כדי להעריך מה היו עושים היום בנימין נתניהו, אביגדור ליברמן ונפתלי בנט לו היו יושבים באופוזיציה, וממנה היו צופים על שדות עוטף עזה עולים באש, שדה אחר שדה, חורשה אחר חורשה, דונם אחר דונם. נתניהו היה קורא להחליף את הממשלה. ליברמן היה מסביר שאפשר לפתור את הבעיה ב־48 שעות. בנט היה מצרף המלצות איך עושים את זה. 
 

אבל נתניהו, ליברמן ובנט אינם באופוזיציה. הם בממשלה, ולממשלה אין פתרון. משחר הציונות ניסה האויב הערבי לפגוע במאמץ של עובד האדמה העברי להוציא לחם מן הארץ, והנה עכשיו שדות החיטה עולים באש, ממשלת ישראל מביטה באירועים מהצד, וגורמי הביטחון מסבירים שאם נגיב, זה עלול לגרור את כולנו לסבב לחימה שאיש אינו רוצה, ושיש פה בעיות משפטיות סבוכות. בנסיבות הללו, לא נותר לנו אלא להתפלל שהפלסטינים בעזה יחליטו להפסיק מרצונם הטוב.
 

עם כל הכבוד לשיקולים האסטרטגיים, ובלי להפחית כהוא זה מכובד משקלם, מדינה לא יכולה להפקיר חבל ארץ שלה על תושביו, רכושו ושדותיו, רק משום שבחישוב כולל היא סבורה שהפסדה ייצא בשכרה. מעבר לנרפות שאנחנו משדרים החוצה, ולעובדה שההרתעה שלנו נראית בלתי קיימת מול חבורה פרימיטיבית של מחבלים, למדינה יש אחריות שאין לה זכות להתפרק ממנה.

תושבי הקיבוצים והמושבים בעוטף עזה אינם כלי שניתן לשחק בו לפי הצורך. הם אזרחים שבינם לבין מדינתם יש חוזה ברור שחתומים עליו שני צדדים. הם נותנים את שלהם, המדינה את שלה. השיח שמתנהל בימים האחרונים בכל מה שנוגע לצורך לפצות אותם, הוא שיח מעליב. האם יש חקלאי עובד אדמה שיהיה מוכן לסבול ששדותיו יוצתו על בסיס יומיומי תמורת פיצוי כספי? כסף איננו הכל. יש דברים שאותם אי אפשר לשקול בזהובים, והריבונות שלנו והעצמאות שלנו והאחריות שלנו בכל מה שקשור למה שמתרחש מהצד הזה של הגבול אינן נמדדות רק במספרים. 
 

ועוד הערה אחת. נכון, לפעמים נמאס קצת מהתרגיל הזה, אבל אפשר להמשיך להשתמש בו כל עוד הוא נכון ומדויק. אין שום סיכוי שעפיפוני תבערה כאלה היו מתעופפים מעל שמי מרכז הארץ, וקברניטינו היו משלימים איתם כאילו היו גזירת גורל. אין לדעת מה הייתה עושה הממשלה במקרה כזה. אפשר רק להיות בטוחים שבתל אביב זה לא היה קורה, ואם היה קורה, זה לא היה נמשך יותר מימים ספורים. אם הממשלה לא יודעת להגן על גבולה, שתרים ידיים ותודיע שהיא אינה יכולה עוד. אם היא יודעת, הגיעה העת לעשות.