בקיבוץ נחל עוז יש חנות יד שנייה שססמתה היא “שנייה מעזה”. כן, מדובר בעוד אחד מהיישובים שבהם מודדים בשניות את מרחק הריצה לממ”ד. ההתנתקות והחזרת השטח לא הביאו שקט לאזור ולא הפכו אותו לסינגפור. להפך, מדינת ישראל פורשת מאז ידיים לצדדים במבוכה ושואלת: “מה אנחנו יכולים לעשות?”.

בקיבוצים וביישובים שעוטפים את האזור שהתנתקנו ממנו, יושבים אנשים איכותיים ובעלי חוסן נפשי. גם אם מתפוצצים פגזים על הדשא שמול חדר האוכל או גן הילדים, הם מבליגים וממשיכים. אתמול למשל, הופיעה הודעה כזו לחברי קיבוץ נחל עוז: “החל מהשעה 18:00 ממשיכים עם שידורי המונדיאל בפאב. המבורגר, פיצות, בירה קרה, המון מצב רוח והמון גולים!”.

אני לא בטוח שתושבי תל אביב היו מגיבים בצורה דומה. וכידוע, כל הזמן גם מצטרפים חברים חדשים לקיבוצי ויישובי האיזור. ברכה כזו שוגרה רק אתמול בנחל עוז: “מזל טוב לחברי הקיבוץ החדשים תהילה, שמואל, אירם ואורטל רחמים, שרונה ורן פוסלושני! שיהיה בשעה טובה ובהצלחה, מאחלים לכם שנים רבות ומהנות בקיבוץ!”.

מודדים את המרחק בשניות. רקטה שנורתה מעזה, צילום: ביטחון אשכולמודדים את המרחק בשניות. רקטה שנורתה מעזה, צילום: ביטחון אשכול




בניית בתים יפים היא חיובית יותר מהפגזה





גם אנחנו מאחלים להם שנים מהנות בקיבוץ, אבל איך אפשר להגשים זאת כאשר עפים טילים, נחפרות מנהרות, מתעופפות להבות אש להצית את האדמה, וכל דבר רע ומרושע שעוד לא חשבנו עליו מגיע מכיוון עזה.  המחויבות של ישראל היא להגן על תושבי האזור הבוער הזה ולאפשר לאופטימיות שלהם להמשיך לבנות לנו ולהם יישובים פורחים. אך לא נראה שישראל מקיימת את ההתחייבות הזו. כל אחד יודע שבכל רגע נתון עלולה להגיע ידיעה שתינוקות נהרגו בפעוטון, או שתושבי בית נפגעו בפיצוץ או בשריפה.

יש מה לעשות, ואינני מתכוון לדקלומים על שיפור רמת החיים ברצועת עזה. תמים לחשוב שזה ישנה משהו לטובה (אולי לרעה).קשה לי להבין גם מדוע מישהו חושב שהם צריכים שאנחנו נעלה להם את רמת החיים. האם הם לא יכולים להעלות לעצמם את רמת החיים אם רק ירצו?

בכל מקרה, יש משהו שעוד לא עשינו, והמלחמה שתושבי רצועת עזה הכריזו עלינו נותנת לנו סיכוי לעשות: אחד הדברים ההגיוניים כרגע הוא להחזיר לעצמנו את החלק הצפוני של רצועת עזה, החלק שמול נתיב העשרה, שהיו בו שלוש התנחלויות מרהיבות עין. הוא נותר ריק, אין בו תושבים, אלא רק עמדות חבלה.

ארגוני הטרור של עזה, שיורים אלינו טילים, טוענים שישראל משנה את כללי המשחק. ובכן, נשנה באמת את כללי המשחק ונפגין שאנחנו יכולים לחזור לשטח שיצאנו ממנו. נראה שנסיגה וכניעה אינן בלתי הפיכות. עלינו לא רק להשיב בירי על ירי, אלא לענות גם בבניית יישובים שננטשו. בנייה של בתים יפים היא בוודאי יותר חיובית מאשר עוד פשיטה של מטוסי חיל האוויר על בסיס מחבלים.

כרגע אין סיכוי שדבר כזה יקרה, כי המגמה של ממשלת ישראל היא לא לעשות, אלא להעביר עוד יום ולכבות שריפות (הביטוי הלשוני הזה הפך למעשה יומיומי אמיתי). בארץ מתקיים עכשיו מבצע צה”לי להחזרת ציוד. אל תתפלאו אם יום אחד תופיע מול הדוכן להחזרת ציוד פלוגה של צה”ל, ותחזיר את כל הציוד הצבאי שלה, בטענה שממילא הם לא משתמשים בו.