1. ראש הממשלה בנימין נתניהו ושר הביטחון אביגדור ליברמן אינם רוצים במלחמה בעזה. הם חותרים לעבור את הקיץ בשלום, ולשם כך הם מוכנים שתושבי עוטף עזה ימשיכו לסבול. מאז החלו "מצעד השיבה" והצעדות על גדר הגבול, זה כ־80 יום, שרפו העפיפונים ובלוני התבערה יותר מ־30 אלף דונם של שדות, מטעים וחורשות. בכל התקופה הזו שוגרו קרוב לאלף עפיפונים ובלוני תבערה. חמאס, הג'יהאד האסלאמי וארגונים סלפיים המוגדרים סוררים ירו כ־300 רקטות ופגזי מרגמה לעבר היישובים. חלקם נחתו ביישובים, כולל ליד גני ילדים, אך למרבה המזל לא היו אבידות בנפש, ונגרם מעט מאוד נזק לרכוש.

לדידם של נתניהו וליברמן זהו מחיר נסבל שישראל, כלומר עשרות אלפי התושבים הגרים בקרבת רצועת עזה, יכולים לשלם. הם בונים על כך שמרבית התושבים ומנהיגיהם, כמו ח"כ חיים ילין מיש עתיד, מגלים הבנה, אינם יוצאים בהפגנות זעם ותומכים במדיניות הממשלה והוצאתה אל הפועל בידי צה"ל.

מסיבה זו בעיקר, אם כי היא אינה היחידה, מסרבים נתניהו וליברמן להורות לצה"ל לירות גם אל משגרי העפיפונים, כפי שדורש שר החינוך נפתלי בנט. הם אומנם חוששים כי פגיעה במפריחי העפיפונים, רובם ילדים ונערים, תעורר על ישראל את זעם הקהילה הבינלאומית, ושוב ישראל תפסיד בקרב על התקשורת והתודעה.

אך יש סיבה נוספת: ירי במפריחי העפיפונים יביא לתגובה של חמאס, וההסלמה עלולה להידרדר לכדי מלחמה. וזאת על אף שהם יודעים שמאחורי משגרי העפיפונים עומד חמאס.

בניגוד להנחה הרווחת כי מדובר ביוזמה עממית שהחלה בשיטת הניסוי והטעייה, חמאס משתמש זה זמן רב בעפיפונים לשם איסוף מודיעין ובדיקת מוכנות צה"ל לאורך הגבול. בראשית העימות הנוכחי, לפני כשלושה חודשים, שיגר חמאס צעירים לצעדות על הגדר כדי לפגוע בה, לגרום לנזקים לציוד המכני של בוני המכשול ולפרוץ לישראל. התוכנית הייתה ליצור חיכוך אלים בחסות ההפגנות ההמוניות. צה"ל לא היסס והגיב בכוח רב, אולי רב מדי, גם בעזרת צלפים שירו באש חיה, גרם למותם של כ־120 עזתים ובלם את התופעה. צעירים ובני משפחותיהם סירבו להצטרף להפגנות, שהלכו ודעכו.

אז שלף חמאס את נשק העפיפונים. אפשר שמפקדי הזרוע הצבאית ומנהיגי הארגון לא האמינו שהנשק יהיה כה יעיל, אך משהבינו את כוח ההרס וההיזק המטריד שלו, הפכו אותו לכלי קטלני. עם הזמן, שכללה הזרוע הצבאית את "טרור העפיפונים" (על ידי הוספת בלוני תבערה ונפץ) והגבירה את השימוש בו. הם הבינו את ההד התודעתי ואת אפקט הנזק שהוא יוצר אל מול העלות הנמוכה, בוודאי בהשוואה למחיר הנפגעים הכבד שגבה החיכוך האלים על הגדר. המציאות היא שכיום חמאס עומד מאחורי מרבית שיגורי העפיפונים ובלוני ההליום, שחלקם מצוידים בחומרי נפץ. הוא מממן אותם ומכווין את המשגרים לפי חלוקה טריטוריאלית, ולצדו פועלים גם "ארגוני המשנה" ומפריחים לכאורה "עצמאיים".

וכך ממשיך צה"ל במדיניות הממשלה להימנע מירי על חוליות המשגרים ובמקום זאת לתקוף יעדים של חמאס, בתקווה שזה יביא לשקט. נקודת המוצא של הדרג המדיני, הנשענת על הערכת המודיעין, היא שהלחץ הצבאי על חמאס יעשה את שלו: הארגון חושש ממלחמה ומהאפשרות שצה"ל יפלוש לרצועה, יחסל את מנהיגיו ויפיל את שלטונם. אך המודיעין כנראה לא העריך נכונה את חוסנו ואת נחישותו של חמאס - שמעריך מצדו כי ישראל מוכנה לספוג שוב ושוב, ובלבד להימנע ממלחמה.

תקיפת צה"ל ברצועת עזה, ארכיון. צילום: ללא קרדיט

אפשר היה להבין את ההיגיון של נתניהו וליברמן ותומכיהם בקבינט, אילו לחלופין היה ננקט מהלך מדיני מקביל לתקיפות המדודות מהאוויר. בצד המקל היו מציעים לעזתים גזר: מאפשרים סיוע הומניטרי רחב היקף ושיקום כלכלי, ומתירים את יציאתם של פועלים לעבודה בישראל. אך שר הביטחון מתנגד לכך ומונע כל הצעה או רעיון בכיוון, שכל מערכת הביטחון, כולל הרמטכ"ל גדי איזנקוט, תומכים בהם. התקווה היחידה שנותרה לליברמן היא שבסופו של דבר הלחץ הכלכלי יוביל את תושבי עזה להתקומם נגד חמאס ואף להפילו. רוב הסיכויים שזה לא יקרה.

בקיצור, נתניהו וליברמן אינם רוצים בשיקום כלכלי, כי זה ייחשב להישג של חמאס ויחזק את תדמיתו, כמי שהסיר את המצור שנמשך כבר 12 שנה. והם עושים הכל כדי למנוע מלחמה. התוצאה היא קידוש המשוואה החדשה שמכתיב חמאס: עפיפונים ובלוני תבערה הם אמצעי לגיטימי שאינו מפר את הפסקת האש, ועל כן תקיפה ישראלית תיענה בירי רקטות ופגזי מרגמה, כמו שהיה בלילה שבין שלישי לרביעי.

אבל בסופו של דבר, המציאות הקשה בדרום תכפה על ממשלת ישראל מהלך הבקעה, מדיני־כלכלי או צבאי. ימיו של המצב הבלתי נסבל הזה, אולי שבועותיו, ספורים.

2. ב־1949 כתבה הסופרת, המסאית והמבקרת רבקה ווסט (סיסלי איזבל פיירפילד) את הספר מעורר ההשראה "משמעותה של בגידה". זהו ניתוח פסיכולוגי מבריק של וויליאם ג'ויס, שזכה לכינוי "לורד האו האו", הבוגד הבריטי ממוצא אירי שערק לגרמניה הנאצית ושידר ממנה שידורי תעמולה נגד בני עמו במלחמת העולם השנייה. בחיבורה עוסקת ווסט בהקשר התרבותי, ההיסטורי, הפוליטי והחברתי של ג'ויס ובבית הגידול שלו ב"איחוד הבריטי של הפאשיסטים והנציונל־סוציאליסטים", בהנהגתו של אוסוולד מוסלי בשנות ה־30.

הדברים האלה נכתבים על רקע החשיפה כי גונן שגב מואשם בריגול ובבגידה למען איראן. ביסודה ישראל היא חברה מלוכדת, מגובשת, שמרבית אזרחיה היהודים מזדהים עמה וחשים כלפיה מחויבות ונאמנות, אף שבשנים האחרונות מתערער המכנה המשותף ונפרם. אך למרות זאת היא גם חברה חדורה, שמפטפטת עצמה עד בלי גבול. היא גן עדן לאיסוף מידע וגיוס סוכנים. בכל המוסדות הסודיים ביותר שלה נחשפו מרגלים ובוגדים.

הנה הבולטים שבהם. לוי לוי בשירות הביטחון הכללי, זאב אבני במשרד החוץ ובמוסד ומרקוס קלינגברג במכון הביולוגי בנס ציונה - ריגלו למען ברה"מ וגרורותיה, לרוב ממניעים אידאולוגיים של אמונה יוקדת בקומוניזם. בן זיגייר, לוחם באגף המבצעי קיסריה במוסד, גילה, לפי פרסומים זרים, סודות של מבצעי ארגונו לחדירה לאיראן במסווה עסקי, לסוכן איראני, ממניעים שאינם נהירים - ככל הנראה מפטפטנות, האדרה עצמית ורצון להרשים את מעסיקיו במוסד. נחום מנבר מכר ציוד וחומרים לייצור נשק כימי באיראן. אלחנן טננבוים הלך לעסקת סמים באבו דאבי, נחטף ומצא עצמו מול חוקרים של חיזבאללה ואיראן. וכעת שגב.

קשה למצוא להם מכנה משותף. כל אחד מהם פעל ממניעים שונים. כמה מהם נסחטו, כמה הונעו מהשקפת עולם ואידיאולוגיה, אחרים מיצר נקמה, בצע כסף, ריגוש וגאוותנות. מתחקור וסיקור של פרשות אלה ודומות להן מצאתי שנכונותו של אדם לבגוד במולדתו אינה תלויה במניע אחד. היא לרוב שילוב של כמה מהסיבות והגורמים שצוינו כאן.

ובכל זאת יש בין כל המקרים האלה דבר אחד משותף ודאי: הם ידעו מראש כי הם משחקים באש, וכי סופו של המעשה שאותו הם עומדים לבצע יהיה רע.

בוודאי שיש קווים מחברים בין מנבר, טננבוים ושגב. כל השלושה באים מלב החברה הישראלית ולא משוליה. הם מה שאוהבים בתקשורת ובחוגים מסוימים לכנות "מלח הארץ". אחד היה קיבוצניק וצנחן, השני אלוף משנה, והשלישי שר וחבר כנסת. כל השלושה באו במגע ברמת נגישות זו או אחרת עם מערכת הביטחון והתחככו בפוליטיקה. הם היו אנשי עסקים כושלים ונוכלים שפשטו את הרגל. כל השלושה היו תאבי בצע ולמען השגת המטרה היו מוכנים לעשות הכל, לבצע עסקות מפוקפקות ומסוכנות ולעבור את הגבול, תרתי משמע: לפגוש בסוכני מודיעין של חיזבאללה ואיראן, הגרועים באויבי ישראל.

גונן שגב אחרי שחרורו מהמאסר, ארכיון. צילום: יהונתן שאול

כמו לא מעט מרגלים ובוגדים אחרים, כל השלושה גם פיתחו רציונליזציה ושכנוע עצמי עמוק עד כדי התקרבנות. לשיטתם הם אינם אשמים, לא התכוונו לפגוע בביטחון המדינה ואף להפך - לסייע לישראל, ובעצם המגעים שלהם עם סוכני האויב ביקשו להשיג מידע ומודיעין עבור מולדתם. אין פלא ש"כאן" אמור לשדר בקרוב סרט בן שני פרקים ובו ראיונות מפרגנים עם מנבר, שבהם יטען שהיה קורבן של המוסד, ובמיוחד של ראש המוסד בזמנו שבתי שביט, שעשה כל מאמץ לחשוף את מעלליו ולהעמידו לדין, ולאחר מכן התנגד לשחרורו המוקדם. לא צריך להיות פסיכולוג כדי להגיע למסקנה שלכל השלושה יש אישיות גבולית.

אולי יימצא בישראל הסופר שייטול על עצמו את האתגר לכתוב חיבור אינטלקטואלי אך גם מדויק עובדתית, נוסח עבודותיה של רבקה ווסט, שינסה לבדוק ולאבחן את הפתולוגיה של הבוגדים, שהיו מוכנים לשרת ולרגל למען הגרועים באויבים: בעבר ברה"מ, ובעשורים האחרונים חיזבאללה ואיראן.

3. אתמול קיבל דירקטוריון התעשייה האווירית את המלצת ועדת האיתור ובחר בנמרוד שפר למנכ"ל החדש של החברה במקומו של יוסי וייס, הפורש מתפקידו לאחר שש שנים. לתפקיד הנחשק היו שלושה מועמדים: שפר, אלוף (במיל') שהיה ראש אגף התכנון בצה"ל וסגן מפקד חיל האוויר; מנהל חטיבת טילים וחלל בחברה, בועז לוי; וסמנכ"ל הכספים אייל יוניאן. המועמד המוביל היה תמיד שפר, והרוחות בתעשייה האווירית סוערות.

ועד העובדים החדש בראשות יאיר כץ, שממשיך להתערב בניהול, דרש כי לתפקיד לא יוצנח מועמד מבחוץ ושייבחר מנהל מן החברה עצמה. כדי להתחכם לדרישה, לפני כחצי שנה מינה יו"ר מועצת המנהלים הראל לוקר את שפר לסמנכ"ל למחקר ופיתוח (מו"פ) בתעשייה האווירית. כץ הוא בנו של יו"ר הוועד הקודם, השר חיים כץ. נגד השניים מתנהלות חקירות על מעשי שחיתות, וצפויים להיות מוגשים נגדם כתבי אישום.

עוד לפני המינוי הצפוי הודיעו כמה מנהלים בכירים, ובהם סמנכ"ל חטיבת כלי הטיס הצבאיים שאול שחר וסמנכ"לית משאבי אנוש עירית קליפר אבני (שהובאה מחברת טבע רק לפני שנתיים), כי הם פורשים מתפקידם. גם משרת סמנכ"ל צפון אמריקה מחכה לאיוש.

כץ והוועד חוששים מאוד כי שפר יישם את הרפורמה שיזם לוקר ואשר מכוונת לאחד בין כמה חטיבות. למשל בין חטיבת "בדק" לתחזוקת מטוסים לחטיבת כלי הטיס האזרחיים, המייצרת את מטוס "גאלפסטרים" וגורמת להפסדים כבדים. מיזוג בין החטיבות יוביל לפיטורי מאות עובדים. הוועד לא מקבל זאת, ותובע לעצור את תהליך המינוי.

יש לקוות שוועדת האיתור בראשות לוקר (לשעבר מנכ"ל משרד ראש הממשלה), ושבה חברה גם ד"ר חנה מוריאל־סיטבון, מנכ"לית חברה לאנרגיית חשמל ויו"ר ועדת הביקורת בדירקטוריון, ידעה לשאול את המועמדים שאלה אחת, חריגה אך חשובה: האם יש לך "תיק" בארה"ב שעלול לפגוע בתפקודך. זו שאלה מתבקשת לנוכח מה שקרה למנכ"ל הפורש.

יוסי וייס הוא מסורב כניסה לארה"ב, אחד השווקים החשובים ליצוא מוצרי התעשייה האווירית. רק לאחרונה התברר כי רשויות החוק בארה"ב ובראשן ה־FBI מונעות את הנפקת אשרת הכניסה שלו. הן עושות זאת משום שבהיותו ראש חטיבת הטילים והחלל, העסיק וייס את ד"ר סטיוארט נוזט, חוקר בכיר בסוכנות החלל האמריקאית נאס"א, בתפקיד יועץ מיוחד. תמורת עבודתו שילמה לו התעשייה האווירית מאות אלפי דולרים. ב־2009 עצרו סוכני ה־FBI את נוזט והאשימו אותו בריגול לטובת ישראל, לאחר שגילו כי הוא מעביר מסמכים וחומר סודי לתעשייה האווירית. הם איימו עליו כי אם לא ישתף פעולה יוטל עליו עונש כבד של 30 שנות מאסר. נוזט הודה לבסוף בעובדות וסיפר על קשריו עם וייס. בית משפט פדרלי גזר עליו 13 שנות מאסר.

מאז משפטו של נוזט ניסה וייס כמה פעמים לקבל אשרת כניסה בשגרירות ארה"ב, וסורב. לא נמסרה לו סיבת הסירוב והאמריקאים, בדרכם, רצו שיבין זאת בעצמו. לפני שמונה לתפקיד המנכ"ל הופיע וייס בפני ועדת איתור ולא הציג בפניה גילוי נאות והרמת מסך. לימים טענתו הייתה כי לא ידע מדוע הוא מסורב כניסה. בשש שנות כהונתו נסע וייס בלי בעיות להודו, דרום־מזרח אסיה, אזרבייג'ן ושווקים אחרים חשובים של התעשייה האווירית, אך נאלץ לשלוח לארה"ב את סגניו ומנהלים אחרים. אין ספק כי הדבר פגע בעסקים המסועפים שיש לתעשייה האווירית בארה"ב. לחברה יש כמה חברות בנות בארה"ב, ובין השאר היא משמשת כיצרנית על תקן של קבלן משנה של מערכות כמו כנפיים ומכלי תדלוק למטוסי F־16 וכן ל־35־F.

אין פלא אם כן שהיצוא וההכנסות מחוזים עם ארה"ב ירדו ממיליארד וחצי לכמיליארד דולר. מרביתו של סכום זה היא "הכנסה שבויה" במסגרת הסכמים בין שתי הממשלות לרכישות גומלין. מנכ"ל טוב נחשב לכזה שמצליח להחדיר לשוק מוצרים ומערכות חדשות או נוספות מעבר לקניות הגומלין. כשייבחר המנכ"ל החדש, משימתו הראשונה תהיה לפתח את השוק האמריקאי כדי להגדיל את ההכנסות ממנו.

דוברת התעשייה האווירית מסרה: "מעולם לא ניתנה שום אינדיקציה לתעשייה האווירית או לגורמי ממשל בישראל בנוגע לרקע לנושא הוויזה של המנכ"ל לארה"ב. העבודה התנהלה ומתנהלת כסדרה ללא שום פגיעה בעסקי החברה, שהיקפם בארה"ב עבר את מיליארד הדולר ב־2017, וזאת תוך שיתוף פעולה הדוק עם כל הגורמים בתעשייה ובממשל בארה"ב".

melmanyossi1950@gmail.com