1

הכתובת שעל הקיר

יש בישראל כמה עשרות משפחות שעוד לא יודעות שמתישהו במהלך הקיץ יתדפקו על דלתן נציגים של צה"ל כדי להביא את הבשורה שאין קשה ממנה על נפילת הבן, או הבת. להורים שקוברים את ילדיהם אין נחמה ובכל זאת, אם ינסו להבין מדוע הקריבו את היקר מכל, לא בטוח שיקבלו תשובה. לא מלחמת שחרור ולא מלחמת עצמאות ולא מלחמת אין ברירה ולא הגנה על המולדת. זו תהיה מלחמה נטולת כל צידוק, התלקחות משוללת כל יסוד הגיוני או מטרה ממשית. אם ישראל החליטה סוף־סוף לכבוש את רצועת עזה ולעקור ולמוטט את שלטון חמאס, אז קדימה. חבל על כל רגע. אבל אין החלטה כזו. מי שהבטיח לעשות את זה, משתפן. אז מה הם יגידו להורים השכולים? שעפיפונים? בגלל זה הלך הילד?
 

האמת היא שההנהגה הישראלית הנוכחית בישראל רואה בחמאס נכס מניב, מתנה שלא מפסיקה לתת, צידוק מוחלט ונצחי לתפיסת ה"אין פרטנר". נתניהו וליברמן מתפללים כל בוקר לשלומו של אסמעיל הניה (שליברמן קבר בהבל פיו בגלגולו הקודם) ועוקבים בחרדה אחר בריאותו של יחיא סנואר (שביבי שחרר, כזכור, בעסקת שליט). אם הרשות הפלסטינית תחזור לעזה ותקבל את המפתחות, אי אפשר יהיה להגיד יותר שאין עם מי לדבר כי העם הפלסטיני חצוי. כך שבמצב הדברים הנוכחי, בנינו ובנותינו ייפלו בסיבוב הקרוב על כלום ושום דבר. כי אין לישראל מדיניות בעזה, אין לה מטרה, אין לה תכלית, אין לה פתרון, ואין לה אופק מדיני, צבאי, גיאופוליטי או אינטרגלקטי. כשציפי לבני אומרת שמה שקורה עכשיו מוכיח שאין לימין פתרון, היא מדייקת. 
 

אחרי שהעשן יתפוגג מעל סבב האלימות הבא, ייאלץ ראש הממשלה לצאת שוב לסיבוב מיוזע בין מערכות התקשורת (בתקווה שעוד יישארו כאלה), לחשוף (שוב) פרוטוקולים סודיים ו"להוכיח" שהתריע וידע והכין ותכנן אבל זה לא יחזיק מים. כי האמת פשוטה: הכתובת נמצאת על הקיר, נתניהו וליברמן מביטים בה בעניין וממשיכים הלאה. אלה הן מגבלות הכוח, במלוא עוצמתן. כי בסופו של הסיבוב הבא, כשנסיים לקבור 80 חיילים ואולי גם לא מעט אזרחים, יתברר לנו שהגענו בדיוק לאותו מקום שבו היינו קודם. ואם נמציא טיל מתוחכם שמשוגר מצוללת, מתביית על חוט העפיפון וגוזר אותו במספריים גרעיניים, ונפתח קרני לייזר אולטרה־גריאטריות, שמצליחות לרוקן את ההליום מבלוני התבערה ללא מגע יד אדם, הם ישגרו אלינו יונים ממולאות צנוברים וחומר נפץ, או חפרפרות מאולפות שיודעות להרעיל את שדות החקלאים, או משהו. בצד אחד ייאוש, בצד שני קשקוש.



2

קבורת חמור

בעניין עזה יש שלוש אפשרויות: גישת ציפי לבני, שלפיה צריך להילחם בחמאס בכל הכוח אבל לפעול לשיקום עזה באמצעות מנגנונים בינלאומיים, כסף זר, פרונט של האו"ם והמשך בידודו של חמאס. לבני ניסתה לבנות מנגנונים כאלה בסיבובים קודמים, אבל תמיד היה בסביבה מישהו שזה הפחיד אותו. בפעם האחרונה זה היה נתניהו (אחרי צוק איתן). אין בעיה להעביר מחר החלטת מועצת ביטחון בנושא, אומרת לבני, כולל סימון מטרה של פירוז עזה. אבל זה לא מעניין אף אחד. כל זה מוכיח, היא מוסיפה, שאין לימין פתרון כוחני. המלך הוא עירום. 
 

הגישה השנייה משויכת לחיים רמון: צריך להיכנס לעזה ולהפיל את חמאס. לטאטא אותם. להחזיר את אבו מאזן לעזה. הוא רוצה מאוד, העולם רוצה. במקום שיהודה ושומרון ייראו כמו עזה, שעזה תיראה כמו יהודה ושומרון. יהיה עם מי לדבר, יהיו מנגנונים, אפשר יהיה להשליט סדר. אבל את זה, אומר רמון, נתניהו, ליברמן ובנט בחיים לא יעשו. הם שומרים על חמאס. הם נלחמים באיראן, מעלים את איראן על ראש שמחתם בוקר, צהריים וערב, אבל רק על הסניף האיראני שנפתח להם 800 מטר משדרות הם שומרים.
 

הגישה השלישית היא לא לעשות כלום, לקדש את הסטטוס קוו ולקבור פעם בשנתיים כמה עשרות חיילים סתם ככה. זוהי גישת נתניהו־ליברמן. לפני שבועיים בא לקבינט מתאם הפעולות בשטחים החדש, אלוף כמיל אבו רוקון. הוא הביא עבודת מטה מדוקדקת לשיפור המצב בעזה. היו בה שלוש טבלאות: צעדים לנקיטה מיידית, צעדים לטווח הבינוני ופרויקטים לטווח ארוך. אבו רוקון הוא איש רציני. הוא הציג את העבודה הזו לשר הביטחון, הוא הציג אותה לראש הממשלה, עוד בטרם בא לקבינט. הוא הביא עבודה מאושרת שנעשתה במשרד הביטחון. ומה קרה? כלום לא קרה. כי מיד החלו החברים מימין, בהנהגת בנט, לשפוך אש וגופרית על התוכנית הזו. נתניהו נבהל. ליברמן נבהל. הם הביטו באלוף אבו רוקון והתקשו להיזכר מאיפה הוא נראה להם מוכר. הרי אסור לנתניהו להיתפס אי־פעם בנקודה גיאוגרפית כלשהי שיכולה להיחשב ככזו שנמצאת משמאל לנפתלי בנט. אז הקבינט בכלל לא הצביע על התוכנית הזו. אחד המבוגרים האחראים שם מלמל משהו שיאפשר לצבא להשתמש בהסמכות קודמות כדי לקדם את העניין, וחסל. בקיצור, קבורת חמור.
 

תארו לעצמכם שהקבינט היה מקבל את המלצת צה"ל והרמטכ"ל ומאפשר להוציא מעזה 15 אלף פועלים פלסטינים לעבודה בישראל. אחרי בידוק וסינון ביטחוני קפדני, כמובן. האם זה יסייע להורדת המתח והמוטיבציה? כנראה שכן. מאיפה אני יודע? כי זה בדיוק מה שמאזן ובולם את המוטיבציות הדומות ביהודה ושומרון. אם הפלסטינים היו מתפרנסים מעבודה בחממות ובשדות של הקיבוצים והמושבים בעוטף עזה, נדמה לי שהם היו חושבים פעמיים לפני שהיו מבעירים אותם. 15 אלף פועלים מפרנסים בסביבות 80 אלף נפש ברצועת עזה, זה יכול להיות שינוי מצב דרמטי, אבל למה לשנות את המצב? השב"כ מתנגד, וזה תירוץ מצוין גם לנתניהו ולליברמן להתנגד.

מבצע  עופרת יצוקה. צילום: קובי גדרון, פלאש 90מבצע עופרת יצוקה. צילום: קובי גדרון, פלאש 90


 

3

משק כנפי העפיפון

בואו ניזכר בפעם המי־יודע־כמה בעופרת יצוקה של אהוד אולמרט. הפעם האחרונה שצה"ל ערך תמרון אמיתי בתוך עזה ושלטון חמאס התנדנד. איך שזה נגמר, התעורר עוף חול בשם נתניהו, התייצב מימינו של אולמרט והודיע חגיגית שאצלו זה לא יקרה. הוא ייתן לצה"ל את ההוראה לנצח. הוא יעיף את שלטון חמאס ויבער את קן הטרור. ואכן, נתניהו נבחר. במקום למוטט את חמאס, הוא מתחזק אותו. בצוק איתן היה צריך להזריק לו סטרואידים ולשסות בו את בנט כדי שיואיל בטובו לפעול, באופן חלקי, נגד מנהרות הטרור. חמאס נותר על מכונו. נתניהו ברח. 
 

אבל תמיד יש מי שיצוץ מימינו של המנהיג. הפעם קראו לו אביגדור ליברמן. אם אני שר הביטחון, אמר איווט, אז תוך 48 שעות וגו'. נו, טוב. ליברמן באמת נהיה שר ביטחון. איסמעיל הניה דווקא עולה יפה במשקל בזמן האחרון. אבל לא אלמן ישראל. עכשיו קופצים מימינו של המנהיג נפתלי בנט, חמוש באיילת שקד וגלעד ארדן גם. צריך להרוג ולהשמיד ולאבד ולירות טילים על מפריחי העפיפונים, כי רק ככה הם ילמדו, וזה מה שייצר את ההרתעה ושוב כל הג'ז הזה ותכף ומיד יוחזר הרמטכ"ל איזנקוט לתפקידו הקודם כסמולן פחדן אוהב ערבים, והפצ"ר יוקע אל עמוד הקלון כי רק בגללם לא מנצחים סוף־סוף. 
 

אבל עמוק בפנים, כשאף אחד לא שומע, אלה שחוששים יותר מכל מהפלת חמאס הם אותם גיבורי־על וגאוני הדור, כלומר אותו נתניהו ואותו ליברמן ואותו נפתלי, שיודעים שאסור ששערה משערות ראשה של תנועת חמאס תיפול, כי זה עוד עלול לחדש את סכנת השלום, או לפחות ההיפרדות מהפלסטינים.

אז הימין מאשים את ההתנתקות. כן, הכל בגללה. אם לא היינו יוצאים מעזה לא היו קסאמים ולא היו גראדים ולא היו מנהרות ולא היו עפיפונים ולא היה כלום. הם היו פשוט נרגעים ומיידים בנו אורז וסוכריות. תזכורת: הקסאמים עפו לפני ההתנתקות. צה"ל היה פרוס בתוך עזה במלוא כוחותיו, כל שני מתנחלים שהיו צריכים לעבור מנקודה א' לנקודה ב' נזקקו לליווי משוריין, המוצבים על פילדלפי הותקפו על בסיס יומי והפיגועים גם.

לא אשכח את הבוקר שבו הותקף אוטובוס ילדי בית ספר בגוש קטיף בטיל, ואני, כמגיש תוכנית בוקר בטלוויזיה, העליתי לשידור באופן אקראי את נגה כהן מכפר דרום. היא עוד לא ידעה כלום. לי הודיעו באוזנייה, במהלך הראיון, ששלושת ילדיה נפצעו ואיבדו גפיים. המציאות הזו של פיגועים, הרוגים ופצועים מקרב האזרחים, הייתה כמעט שגרה. וכל זה קרה לפני ההתנתקות. עכשיו אנחנו לפחות מתגוננים מקו הגבול הבינלאומי, בלי שאנחנו חיים ומעורבבים בתוכם. יש לזה יתרונות אדירים בכל התחומים. אחרת, היינו חוזרים. גם במשאל חשאי בין שרי הימין הקיצוני ביותר, איש לא יגיד שהוא מתגעגע לעזה. איש לא יעז לחזור לשם ולפזר שם, בין מחנות הפליטים, יישובים ישראליים. זו האמת.
 

מי שהחליט לא לחסל משגרי עפיפונים מהאוויר הוא הרמטכ"ל, רב אלוף גדי איזנקוט. לא יועצים משפטיים ולא סמולנים בוגדניים. אותו איזנקוט שמחטיף לאיראנים מכות רצח כבר שנתיים לפחות, בים, באוויר וביבשה, עלול לחזור לתפקידו הקודם כמרעיל בארות וכסוכן של הקרן החדשה רק כי לא מסתדר לו העניין הזה של הפעלת כלי טיס שישגר מהשמיים רקטה על הראש של ילד בן 14 שמפריח עפיפון. למרבה המזל, נתניהו וליברמן מבינים את זה מצוין ונותנים לו גיבוי. הצבא מטפל בבעיה, נפח העפיפונים כבר כמעט נעלם, גם בלוני ההליום יעברו מתישהו מהעולם. בינתיים גובים מחיר מחמאס, שהולך ומטפס. חמאס יורה בחזרה. וזו הבעיה. כי בסוף אנחנו עוד עלולים להיכנס לסבב נוסף בגלל זה, בלי שיש לנו מושג מה ייצא לנו ממנו. משק כנפי העפיפון עוד יעלה באש את כל המזרח התיכון.

 

4

בלי אוסלו

הבוגדנות היא חלק מהגנטיקה של ד"ר גונן שגב. כזכור, האיש הזה הובא משום מקום על ידי רפאל איתן והוצב במקום השני ברשימת צומת לכנסת. שגב היה רופא אפרפר מתל עדשים, שם הכיר את רפול ושבה אותו בקסמו האישי. הפופולריות העצומה של רפול, אולי הלוחם האמיץ ביותר בתולדות צה"ל, הכניסה לכנסת 8 מנדטים. שגב, שחייב לרפול את עצם קיומו הפוליטי, החל לחתור תחתיו בשבוע הראשון. תוך שנה הוא כבר הסתובב בין הח"כים האחרים ואמר להם שרפול זקן מדי, בואו נחליף אותו, אני מתאים יותר. רפול הביט בו כמו שמביטים במקק בשרני המשחיר את לובן השיש במטבח. העובדה שרפול לא חנק את שגב בידיו במהלך אותה קדנציה היא לא פחות מנס רפואי. בסוף, כמובן, זה נגמר בבגידה. אחרי שאמרנו את כל זה, דומה שפרשת שגב קטנה בהרבה מהממדים המפלצתיים שניסו לארגן לה. 
 

עכשיו מנסים צרחני הימין לכרוך את הסכמי אוסלו לתוך החבילה הבאושה הזו. הרי שגב, יחד עם עוד שני ח"כים מהמפלגה, ערק בסוף לממשלת רבין והצביע בעד אוסלו. הנה, מה שהיה להוכיח. כל האוסלו הזה הוא בוגדים. אבל הם שוכחים ששגב אכן הצביע בעד אוסלו ב' (הסכם טאבה), אבל הצביע נגד אוסלו א', שהוא האוסלו החשוב באמת, ההכרה ההדדית בין אש"ף לישראל ומה שייסד את תהליך השלום בין ישראל לפלסטינים. ויש עוד משהו: בדיוק כמו בעניין ההתנתקות שהוזכר קודם, אחרי שגומרים לחרף ולגדף ולהכפיש ולהבאיש את אוסלו, האם יש לימין אלטרנטיבה? הרי אם אוסלו כה משוקץ, מדוע לא מבטלים אותו? בישראל שולטת הקואליציה הכי ימנית שהייתה כאן מאז ומעולם. אני מניח שאפשר יהיה לגייס גם את טראמפ לפרויקט. הצבעה פשוטה בכנסת ופוף, אין אוסלו. קלי קלות. אז למה לא?
 

כי אוסלו, הסכם בעייתי, מחורר, שקרס בגלל מצבור גדול ומורכב של סיבות (הרוב באשמת הפלסטינים, אבל גם לנו יש חלק), הוא המסד שעליו כולנו עומדים. בלי אוסלו, נצטרך ממחר בבוקר להתחיל לדאוג לבריאות, חינוך, תברואה, שיטור, תחבורה ומי יודע מה עוד של מיליוני פלסטינים. בלי אוסלו, האפרטהייד כבר כאן. לא נוכל להגיד מה שאנחנו אומרים היום (יש רשות פלסטינית, אנחנו לא שולטים על חייהם, תעזבו אותנו באמ'שלכם). אוסלו הוא זה שמאפשר לנפתלי בנט להציג תוכניות לסיפוח שטחי C שבהם אין כמעט פלסטינים, בבחינת "ללכת עם ולהרגיש בלי". כי אוסלו הוא שחילק את השטח לשטחי A, B ו־C. אוסלו הוא שמאפשר למנגנוני ביטחון פלסטיניים ללחום בטרור, והם עושים את זה במרץ רב (על פי עדויות מעודכנות של כל בכירי מערכת הביטחון אצלנו). אז תרגיעו קצת עם אוסלו, טוב? היה כאן ניסיון להגיע לשלום עם הפלסטינים. הניסיון כשל. אבל חייבים להמשיך לנסות לפתור את הבעיה הזו. מי שחושב שיום אחד הפלסטינים ייעלמו, או יתאהבו בציונות, טועה.

שרה נתניהו. צילום: יונתן זינדל , פלאש 90שרה נתניהו. צילום: יונתן זינדל , פלאש 90


 

5

סוף־סוף בוז'י

מכל נזקיה של מירי רגב, ולא חסרים כאלה, הסיפור עם רחבת התפילה בכותל הוא החמור ביותר. עם כל הכבוד לאירוויזיון. על ההרס שממיט נתניהו על מרקם היחסים בין ישראל ליהדות התפוצות קראתם כאן, ובמקומות נוספים, לא מעט. המשבר חסר התקדים עם הרפורמים והקונסרבטיבים, הניכור שמתחיל להתפשט בין מיליוני יהודים בארה"ב ובמקומות נוספים לבין המדינה היהודית, העובדה שנתניהו זרק את היהדות הזו אל מתחת לגלגלי האוטובוס ומעדיף על פניה את האוונגלים בארה"ב ואת החרדים בקואליציה, כל אלה ידועים.
 

אפשר היה למזער את הנזק. מצאו איזו פשרה מפא"יניקית שלפיה יבוצעו עבודות ברחבה של "קשת רובינסון", כדי שתתאפשר שם תפילה משותפת של רפורמים וקונסרבטיבים, והם יוכלו סוף־סוף להרגיש שגם הם שותפים במקום הקדוש ביותר לעם היהודי. כדי לבצע את העבודות צריך אישור של איזו ועדה. למרבה הצער, מכל האנשים בעולם, בראש הוועדה הזו עומדת מירי רגב. ב"וואלה" דווח השבוע שרגב התחייבה לא לאשר את העבודות האלה. היא עשתה את זה אחרי מפגש עם כל מיני פעילי כותל ומשיחיסטים למיניהם, ביניהם גם כאלה שפקדו מאות ואלפי חברים לליכוד. בקיצור, כדי שנרוויח עוד מקום או שניים בצמרת הדירוג לטובת מירי רגב, נפסיד את העם היהודי. הכי מצחיק, שזה כבר לא נשמע לא הגיוני.
 

בינתיים משלם נתניהו מחיר על מכירת החיסול שבה מכר את יהדות ארה"ב. בעת סגירת הטור הזה נראה שהתגנבותו של יצחק הרצוג לתפקיד יו"ר הסוכנות הצליחה. הוא עשה את זה במשך חודשים מתחת לרדאר והצליח. שתי ההתגנבויות האחרונות שלו נכשלו (לראשות הממשלה ואחר כך לממשלת נתניהו). פעם שלישית, גלידת פיסטוק. הסוכנות תהיה בסיס שיגור אידיאלי לנשיאות, מבחינת הרצוג. ועל הדרך, החברים ביהדות העולמית גם הורידו כאפה לנתניהו.
 

ההתנהלות סביב בחירת יו"ר הסוכנות היהודית, תפקיד שנתפס כנשיא העם היהודי בתפוצות, מדגימה מצוין את הכאוס והשממה בסביבת נתניהו. יו"ר ועדת האיתור של הסוכנות, אדם בשם דובדבני, המכונה "דובדב", פנה לנתניהו כבר בפסח וביקש מועמד. כשראש ממשלה מעביר מועמד בזמן, רוב הסיכויים שחבר הנאמנים של הסוכנות ילך איתו. נתניהו זרק את שמה של ג'והאנה ארביב, יו"ר קרן ירושלים, ונעלם. בסוכנות עשו בדיקה והבינו שארביב לא עומדת בקריטריונים המינימליים (היא, למשל, לא אזרחית ישראלית). אמרו לביבי שהמועמדת שלו לא רלוונטית, אבל הוא לא הגיב. אז עברו ליואב הורוביץ. שבועות רדפו אחרי הורוביץ שיביא מועמד לסוכנות, אבל הוא דחה ועיכב והתלבט והבטיח שתכף, בשבוע הבא, או־טו־טו, יעביר שם. לא העביר. 
 

כל הזמן הזה בוז'י עבד. ביום רביעי הוא התייצב בפני ועדת האיתור וקיבל את תמיכת תשעה מעשרת חבריה, שזה התנאי הנדרש לאישור המועמדות. אתמול, בדקה ה־90 ממש, אחרי שהפור כבר נפל, פתח נתניהו בבליץ התאבדות למען יובל שטייניץ. נתניהו הצליח לשכנע את הוועדה לזמן גם את שטייניץ, ולמרבה הפרדוקס שר האנרגיה הצליח לקבל שמונה תומכים, בעוד רק שניים הצביעו בוז'י, אבל זה היה מאוחר מדי. מכיוון שהרצוג ניצח בתמיכת תשעה, הסוכנות נפלה ועל הדרך יהודי התפוצות נקמו בנתניהו. כך בוז'י ניצח, סוף־סוף. מי שאמור להיכנס במקומו לכנסת במחנ"צ הוא ח"כ רוברט טיבייב, שהחל את דרכו בישראל ביתנו, עבר לקדימה ומשם לתנועה של ציפי לבני ומשם לרשימת המחנ"צ. אנשים שמקורבים לטיבייב יודעים לספר שהוא חזר כבר מזמן, ברמה הנפשית, לזרועותיו של אביגדור ליברמן. אז אולי דווקא טוב לביבי שהרצוג יהיה בסוכנות.

אביחי מנדלבליט. צילום: הדס פרוש, פלאש 90אביחי מנדלבליט. צילום: הדס פרוש, פלאש 90



6

הרפסודה של מנדלבליט

חמור לבן מרוט, צולע, שתום עין ומדובלל הגיע אתמול בצהריים לבית משפט השלום בירושלים ועליו כתב האישום נגד "הגברת" שרה נתניהו בפרשת המעונות. שנתיים אחרי המלצת המשטרה, שנה אחרי "החלטת" היועץ המשפטי ואחרי שכל ההליכים מוצו, לפחות שלוש פעמים, כולל שימוע והשלמה ומו"מ כספי ולוחמה פסיכולוגית (בשירות הציבורי) ומה לא. חבל שלא כל גיבורי הפרשה זכו לראות את הרגע החשוב הזה, שהרי חלק מהחוקרים הוותיקים שהחלו לרחרח סביב תיקי הגברת פרשו בינתיים לגמלאות או סתם הזדקנו ומתו.
 

מעלליה של הגברת הזו, עם ובלי קשר לתיק המעונות, נמרחים כאן כבר שנים ארוכות. כתב האישום רחוק מאוד מלשקף את המציאות המוטרפת שהיא מייצרת בסביבתה ואת ההשפעה העמוקה שלה על ענייני המדינה ושררתה. מעגלי ההורה של אלה שרואים בכתב האישום הזה הישג חשוב בדרך לביעור השחיתות בישראל מיותרים, לדעתי. ראשית, כי הטענה העיקרית צריכה להיות מופנית למר נתניהו, לא לגבירתו. הוא האחראי. הוא נבחר הציבור שהאציל חלק ניכר מסמכויותיו לאישה משובשת שמטרילה ומטריפה את המערכת כולה על בסיס רגעי. שנית, כי התיק הזה מגוחך. היועץ סגר חמישה סעיפים, חלק מהם חזקים ומשכנעים יותר ממה שהגיש, גרר רגליים והתלבט שנתיים, עד שקרס והגיש כתב אישום. לו היו שואלים את מנדלבליט, הכי נכון היה לחלץ מכאן את הגברת מסיבה רפואית נפשית. היועץ היה מוכן לתרום כליה כדי לקבל מפרקליטיה אישור רפואי שיוכל לפטור אותו מעונשה. האישור לא הגיע. עונשה חל עדיין על היועץ ובכלל. עכשיו הכל תלוי בשופטים.
 

ואחרי שכתבנו את כל זה, ליועץ מגיעה השבוע מילה טובה. הוא הגיע למקום שאיש ממנו חי עוד לא חזר. הסימנים מראים שמנדלבליט חצה את הרוביקון, על גבי רפסודה שעליה כתוב "תיק 4000". השבוע התפרסם ב"ג'רוזלם פוסט" פיצ'ר מרתק פרי עטו של יונה ג'רמי בוב, המנתח את עמדתו של היועץ מנדלבליט בתיקי נתניהו. בשורה התחתונה, על פי הניתוח של ג'רמי בוב, גמלה בלבו של היועץ החלטה להודיע במהלך 2019 על הגשת כתב אישום נגד נתניהו, לפחות בתיק 4000, כנראה גם בתיק 1000, בעוד תיק 2000 מתנדנד. 
 

למה אני מתעניין בניתוח הזה דווקא? כי כותבו שירת כפקוד של מנדלבליט בפרקליטות הצבאית, כשהיה פצ"ר. בין השניים, כך למדתי, יחסי אמון קרובים ועתירי שנים ומעללים. אני מעריך (אם כי לא יודע) שהפיצ'ר הזה נכתב כתוצאה מפגישת תדרוך אצל מנדלבליט. לא רק שאפשר ללמוד מהניתוח הזה שמנדלבליט יחליט להגיש כתב אישום, גם מעשיו בכל התרחישים האפשריים בעקבות החלטה כזו מנותחים שם. כך, למשל, כותב יונה ג'רמי בוב שקשה להניח שמנדלבליט יורה לנתניהו להתפטר בעקבות הגשת כתב אישום, אך סביר להניח שיגיד לבג"ץ שלא יוכל להגן על הישארותו של נתניהו בתפקיד. עוד אפשרות מעניינת שמועלית שם היא שמנדלבליט ינסה לנהל עם נתניהו מו"מ, בסגנון זה שנוהל עם "רעייתו", כדי שיודיע על פרישה מהחיים הפוליטיים ולא יתמודד שוב בבחירות, תמורת סגירת תיקים או עסקת טיעון מקילה. אם ניתלה בתקדים "רעייתי", הרי שהמו"מ הזה עשוי להצליח, ונתניהו אכן יודיע לעם ישראל שהחליט לא להתמודד יותר, איפשהו במהלך שנת 2031.
 

כל אלה, בינתיים, ספקולציות, השערות, הערכות וניחושים מלומדים. בסופו של דבר, אין לקנא בנתניהו. איזה יום היה לו בחמישי האחרון. בבוקר סטירה מהסוכנות היהודית, בצהריים כתב אישום נגד הרעיה, עד הערב הוא יעדיף לקשור לעצמו בלון הליום ולעוף לאנשהו. כדי לעמוד במה שהאיש הזה עומד, צריך להיות עשוי מבטון.

 

bencaspit5@gmail.com