ליחה על השאלה הישירה, אבל בכל זאת אנחנו מכירים כבר שנים. ובכן, יכול להיות שאתם מטומטמים? כלומר, לא ממש אתם-אתם, אבל יכול להיות שמי שגילו מתחת, נניח ל־40, הוא קצת פחות חכם מהוריו כשהיו בני אותו הגיל? מחקר שנערך בדנמרק קובע שמנת המשכל הממוצעת לאדם ירדה ב־20 השנים האחרונות. בישראל מחקר כזה היה בלתי אפשרי: האמא היהודייה לא הייתה יכולה לשאת את עצם הטלת הספק בגאוניותו של בנה, גם אם האינגלה, כפרה עליו, כבר בן 30 ועדיין חי על הספה בבית הוריו.
 

על פי המחקר, אחת הסיבות המרכזיות לירידה באיי־קיו של הדור הצעיר היא באופן שבו אנו משתמשים בטכנולוגיה. העובדה שאנחנו יכולים לסמוך פחות ופחות על המוח האנושי, שהרחבה שלו נמצאת בטלפון "החכם". כבר ביכיתי כאן בעבר את אובדן שתיים מהתכונות שהיו לי לנכס: זיכרון טוב למספרים, שגרם לי להיות מעין ספר טלפונים (זוכרים?) של חברי הקרובים, בימים שבהם גם הכסיל הגדול ביותר ידע בעל פה לפחות עשרה מספרי טלפון: של בת או בן הזוג, של ההורים, של מקום העבודה ושל עוד שניים־שלושה חברים קרובים.
 

המיומנות האבודה והשנייה שביכיתי הייתה חוש טוב לניווט: לנחות בעיר זרה, לקחת מפה ליד, לצאת מפתח בית המלון, להצפין אותה ואז לתחוב אותה לכיס האחורי וללכת לאורך כל אותו היום כבן המקום. גם המיומנות הזאת אבדה לי בעידן של אפליקציות ניווט. רוצה לומר: גם אני טיפש כיום הרבה יותר מכפי שהייתי לפני כ־20 שנה.
 



אבל זו לא רק הטכנולוגיה, שהרי אפשר לקרוא ספרים שלמים גם ממכשירים דיגיטליים. ובכלל, יטענו אחרים, הן אפשר שהעובדה שאינך חייב לזכור בדיוק באיזו שנה התרחשה המהפכה הצרפתית, תפנה לך קצת יותר תאי מוח כדי להבין את התהליכים שעיצבו אותה. אז זהו, שעל הנייר זה נכון כמובן, הבעיה היא שאנחנו חיים בעידן שבו יש ניירות בעיקר בחדרי השירותים, ובתכלס, התעמקות מתוך ניסיון להבין דבר מתוך דבר בעידן הדיגיטלי היא כמעט חתירה נגד רוח התקופה. 


סמארטפון. צילום: אינגאימג'
 

זה לא שאי אפשר ללמוד את האוקסימורון הנפלא בתולדות הפילוסופיה: "יכריחוהו להיות חופשי" גם מצג של טלפון נייד וחכם. זה פשוט שבדרך לעיסוק בשאלה כזאת מחכה לך חתול שמנגן בפסנתר, תינוק שבוכה וצוחק חליפות וכלב שבוהה במשחק כדורגל בטלוויזיה. אנחנו חיים בעידן שבו "הכל הולך". מצד אחד זה נפלא, משוחרר ומשחרר. מצד שני, זה קצת עצוב כשמתברר שרוב בני האדם לא עושים בחופש הזה הרבה יותר מאשר להשתעבד, נניח, לטלוויזיה או לשופינג. כשהייתי מתבטל סתם כך, אבי היה גוער בי במשפט שעליו התחנכו כאן דורות של ילדים: "אין לך מה לעשות? קח ספר!". עם ילדַי אני אפילו לא מנסה, אלא רק נאבק על עצם טיפוח הסקרנות והטלת הספק שלהם, במקום על הפורמט.

ויש כאן עוד משהו שהוא קללה במסווה של ברכה: ירידת השפעתם של המחליטנים. נכון, חלק ממי שעיצבו את תרבותנו היו פשוט בלתי נסבלים, שלא לדבר על כך שהעובדה שמישהו אחר מחליט מה טוב ונכון בשבילך לדעת, היא כשלעצמה מקוממת. ועדיין, כשמביטים על מערכת החינוך של פעם, אפשר להצטער על שלאחר שניתנה לנו זכות הבחירה בחרנו בלהיות מטומטמים. פעם שיננו בעל פה, עד שקמו מי שהסבירו לנו שלהבין חשוב מלהכיר. העובדה ששינון בעל פה של טקסטים מכוננים טיפחה אצלנו מיומנות חיונית כמו זיכרון, עוד לפני שהגענו לחשיבות הטקסט עצמו, קצת נשכחה. 

הניאו־ליברליות בחינוך התבטאה בהתרופפות המסגרת: תלבושת אחידה למשל - ובבתי ספר "דמוקרטיים" למיניהם (אלה שמייצרים את דור סטלני המחר), גם קביעת שעות הלימוד ותכניו - הביאה עמה לא טיפוח של "ראש גדול", כפי שקיוותה, אלא מתן משקל שווה לתכנים רדודים מותאמים אישית, על חשבון ערכים תבוניים שאליהם יש לשאוף. מכאן הלגיטימציה של "מירי רגבים" באשר הם להעמיד באותה שורה את פליני ויהודה ברקן. שלא תבינו אותי לא נכון: אפשר ליהנות משטויות, אבל רק כל עוד לא מייחסים להן חשיבות. 
 

האליטות של פעם היו מעצבנות, אבל מי שמבקש לחולל מהפך אינו תובע ללמד את אצ"ג במקום יל"ג או את שלמה אבן גבירול על חשבון שלום עליכם (נניח לרגע שהשכלה היא "משחק סכום אפס"). הוא מבקש להפוך אותנו לעדר שנוהה אחר לחם ושעשועים. ויש עוד פנים לטיפוח הטמטום האנושי: החלפת ה"חברמן" במצליחן (כלומר: איכותי בכמותי), סגידה לרעה החולה שנקראת "מבחן התוצאה" במקום לדרך ועוד, אבל די לדבר על משפחת טורטל, גיבורת "ארץ נהדרת": לנסלוט טורטל עוד יהיה שר החינוך בממשלה הבאה, אבא.