לא מזמן סיקרתי תערוכה של אומנות מודרנית מהזן הנגיש. גם אותי הפתיע שבעידן שבו היפסטרים שולטים כאליטה תרבותית יש דבר כזה שנקרא "אומנות מודרנית נגישה", כזו שאפשר להביט בה בלבן של המסגרת ולהבין למה התכוון המשורר, או במקרה זה האומן והאוצר.

מבט קטן מסביבי הוכיח לי שככל הנראה יש אמת בפרסום, וכשמכוונים פשוט ובגובה העיניים, גם מגיע הקהל הנכסף. בכל זאת, כשרוב הגלריות בישראל פתוחות בחינם לציבור הרחב או בתשלום מאוד סמלי, ייתכן שכדי להוציא את עם ישראל מחוץ לתכניות הבישול (כדברי חסן נסראללה המופתע, ובצדק) אולי כדאי לזרוק את הפלצנות הצדה, גם אם זה לא מעשה טרנדי.

אחת מתערוכות האומנות המודרנית המוזרות שראיתי בחיי הייתה באיזו גלריה היפסטרית באמסטרדם, כזו שמתאמצים לחקות בישראל עם קאווה ובורקס ופרצוף מלא בחשיבות עצמית על המדרכה ברחוב תל אביבי מפויח מאגזוזי אוטובוסים. כמה שבועות לפני כן יצא לי לפגוש בישראל מעצב מוצר הולנדי לראיון, ורצה הגורל ושנינו מצאנו את עצמנו מספר ימים מאוחר יותר על אותה הטיסה לאותו יעד: אני לחופשה עם חבר והוא לעשות לביתו. על הדרך, קיבלתי הזמנה ששמורה למיטב הסלבס המקומיים בעיר, לפתיחה של גלריה לאומנות מודרנית שעתידה "להסעיר" את אמסטרדם.

השנה הייתה 2008, מדינת ישראל חגגה 60 להיווסדה, עד כמה שזכור לי ללא פסטיבלים מיותרים. הלוויין עמוס שוגר, כולם התעסקו פה בפרסום דוח ועדת וינוגרד, אבל באמסטרדם עישנו ג'וינטים ופתחו גלריות ביורדאן. פרופורציות - קווים לדמותן.

תמיד נמשכתי לכל תחומי האומנות הקלאסיים, אך מודה שעם העידן המודרני הייתה לי קצת בעיה. מתברר שאני אולד פאשן לא רק במערכות יחסים אלא גם בצריכה תרבותית. מניחה ששברתי את הסטיגמה התל אביבית לכל הטוקבקיסטים הקבועים. כבר אי אפשר לספור את המקרים שבהם הייתי נעה בחוסר נוחות בכיסא המתקפל מול הצגות אוונגרד מסוימות, שם השחקנים היו משמיעים קולות במקום מילים או במופעי מחול, שם כל מה שידעתי על ריקוד - וידעתי הרבה - לא היה חלק מהם.

כמה שעות מאוחר יותר מצאתי את עצמי מתבוננת בציור אבסטרקטי שאמור היה להיות יצירת מופת של אומן מצועצע, שהסתובב באופן טווסי מחוץ לגלריה ולחץ ידיים. הבטתי מסביב וראיתי כמעט 20 אנשים שעומדים ומהנהנים בפליאה ובהסכמה. הנהנתי גם אני. שיערתי שגשם הזלעפות בחוץ מאלץ את האנשים להיכנס פנימה ולהעביר את זירת המינגלינג אל מול צלמי העיתונות המקומיים למקום פוטוגני יותר. "איזנט איט מרבלס?", שאל אותי לפתע מישהו שראה אצלי זיק בעיניים, רק שלא מהסיבות הנכונות. "וורי מרבלס", עניתי בחזרה, תוך שאני מתאמצת לזייף רגש. אפילו הקופי שופ לא עזר.

פעם מישהו נתן לי טיפ: הרמת הגבות וצמצום העיניים מיד לאחר מכן נותנים תחושה לחוזה מהצד שאת מבינה עניין. עם השנים הוספתי הטיית ראש הצדה כשאני מגיעה לאירועים שבהם אני לא מבינה, כי המעמד מחייב. פניהן המשתאות של האורחים הנרגשים רק העצימו בי את התחושה שמשהו לא בסדר אצלי. ואז נזכרתי שכשהייתי בת 12 כולם בכיתה האזינו לקלטת חדשה של איירון מיידן. לא הבנתי מה הם מוצאים ברעש הזה, אבל שיחקתי את המשחק והאזנתי בסתר לגידי גוב ושלמה ארצי. רק לאחרונה, בתערוכה הנפלאה של התפריטים ההיסטוריים בגלריה של אוניברסיטת תל אביב, נפל לי האסימון: אפשר ליצור אומנות בלי יומרה.

בעידן המודרני, אומנות, מוזיקה וזרם היפסטרי כלשהו משמשים זירת התגוששות חברתית. מעין ניסיון מכובס ותרבותי לכאורה להפוך כתות, קהילות וקיטובים חברתיים ללגיטימיים, על פניו בלי אלימות. קצת כמו מעריצי עפרה חזה מול מעריצי ירדנה ארזי: ויכוח שתמיד נגמר בקונפליקט בין אשכנזים מול מזרחים. טיילור סוויפט נגד ביונסה, קאנטרי ומוזיקה שחורה וריב מפורסם, ופסטיבלי מוזיקה אלטרנטיבית שהפכו להיות המידברן של האליטה המתוחכמת ההיפסטרית, שמביטה עלינו, רוכשי הכרטיסים למופעי הפארק של גאנז אנד רוזס ובריטני ספירס, כעל יושבי המעברות בהיכל התרבות של העולם.

אומרים שטעם אומנותי הוא בדיוק כמו קבוצת כדורגל או מפלגה, וההעדפות שלנו נובעות מהמקום שבו גדלנו או לחלופין מותאמות לצורך שלנו להשתייך לקבוצה מסוימת. על פניו אני כישלון של השיטה. אלא שבשורה התחתונה, בתשובה לניסיון המרגיז להפוך כל תרבות לא מובנת לגבוהה יותר ואיכותית, אפשר לתת כדוגמה את הביטלס. כך או כך, איבדתי באופן אישי כל אפשרות להיות היפסטרית ביום מן הימים, אחרי שהצהרתי קבל עם וטוויטר ביום העצמאות האחרון שאני מתה על שלמה ארצי. אז לא. חצי נחמה היא שסוף־סוף, אחרי הרבה זמן, התרגשתי עד עמקי נשמתי מתערוכה.