בשלושת החודשים האחרונים מיישמת תנועת חמאס מדיניות חדשה של אלימות מבוקרת כלפי ישראל, שהחליפה את מדיניות הריסון שננקטה על ידיה ב־3.5 השנים שחלפו מאז מבצע צוק איתן. חמאס, כך נראה, מוכן להסתכן בהידרדרות עד כדי עימות נרחב עם ישראל, על מנת להשיג הסדר שיחלץ את הרצועה מהמצוקה הכלכלית הקשה.

בצד שלנו נשמעת ביקורת קשה על הממשלה שאין לה שום תוכנית להסדר מול חמאס, ומכל עבר מועלות הצעות שונות להסדר: החל בכיבוש הרצועה והשמדת חמאס על מנת להיפטר אחת ולתמיד מהפצע המדמם העזתי; דרך רעיונות לסיוע כספי בינלאומי נרחב, "הסרת המצור" (חלקית או באורח מלא, ובכלל זה שלל רעיונות בתחום העברת מטענים לעזה דרך הים) ופירוז הרצועה; דרך הגישה שחמאס הוא בסך הכל שכן, ולא אויב, ואם רק "נדבר" איתו, נגיע איתו להסדר של כמעט שלום; ועד הצעות על הקמת ישות עצמאית ברצועה.

הבעיה המרכזית התמידית בהצעות המועלות כדי שיהוו מדיניות לממשלת ישראל היא שחלקן הגדול מתייחס ל"מה צריך אולי לעשות", ולא ל"מה אפשר לעשות". והמדיניות עוסקת במה שאפשרי לעשות, באינטגרציה בין מה שממשלת ישראל מוכנה לעשות לבין מה שחמאס ואחרים מוכנים לעשות.

ברצוני להצביע כאן על נייר שיצא השבוע על ידי מרכז המידע למודיעין וטרור ע"ש מאיר עמית, שכותרתו היא "המדיניות החדשה של חמאס כלפי ישראל". זהו מאמר ניתוחי ייחודי הנותן בסיס להבנת "מה אפשרי".

על פי הניתוח, מה שחמאס חותר אליו הוא הסדר שעיקרו בתחום הכלכלי, ושיהיה מוחשי ונראה לעין. המרכיב האחד שלו הוא שיפור כלכלי, שפירושו הזרמת כספים מאסיבית שתאפשר השקעות, בעיקר בחשמל, והפסקת הסנקציות של אבו מאזן. כללו של דבר - הקלה בחיי היומיום של הרצועה. המרכיב השני הוא הקלה במצור על ידי פתיחת מעבר רפיח, יותר משאיות מישראל והרחבת אזור הדיג. בהנחה שחמאס יקבל זאת מישראל, פחות או יותר, למה הוא יהיה מוכן להתחייב? ההערכה היא שיהיה מוכן להסכים לרגיעה ארוכת טווח בגבול הרצועה וכפיית התנהגות מרוסנת על שאר הארגונים ברצועה. לעומת זאת, ההערכה היא כי חמאס לא יהיה מוכן לתמורות הנתפסות על ידו כבלתי נסבלות, כגון פירוז הרצועה והתפרקות מנשקו; הפסקת ההתעצמות שלו; העברת הרצועה לשליטה אפקטיבית של הרשות הפלסטינית; הפסקת העידוד שלו והסיוע שלו לטרור ביהודה ושומרון. זאת משום שוויתור על אלו פירושו ויתור על זהותו, על מהות קיומו כתנועה אסלאמית קיצונית החותרת להשמיד את ישראל בדרך של טרור ואלימות.

האם הסדר כזה אפשרי לממשלת ישראל מבחינה פוליטית? איני יודע. בנוסף, והסוגיה אינה פשוטה כלל. ראשית, האם חמאס יהיה מוכן לשחרר את גופות הנעדרים שלנו כחלק מהחבילה הכלכלית? שנית, ההסדר אינו רק בידי ישראל, אלא מותנה בנכונות המצרית לפתוח באורח קבוע את מעבר רפיח. זהו סימן שאלה רציני. שלישית, האם אבו מאזן יהיה מוכן להסיר את הסנקציות שהטיל על הרצועה, המונעת משכורות? סימן שאלה גדול. ורביעית, הניסיון לימד שהסדר כלשהו מושג לאחר שהצד השני קיבל מכה קשה, וגם לנו (למרבה הצער) היו נזקים ונפגעים. אכן, קל לדבר, אך קשה לעשות.