1 השבוע הזה עמד בסימן החרפת התגובה של חמאס לתקיפות חיל האוויר ברצועת עזה וזאת בתגובה להמשך טרור העפיפונים. מבחינת הזרוע הצבאית של חמאס המשוואה פשוטה: תקיפת מטרות בעומק רצועת עזה תוביל באופן מיידי לירי רקטות ופצצות מרגמה לעבר עוטף עזה.
ההסלמה הנוספת מקרבת את העימות הצבאי ברצועה, עימות שבו ישראל אינה מעוניינת ומגלה איפוק בניסיון לעצור את הסחף. הסיבות של הדרג הפוליטי והביטחוני לאיפוק מגוונות: החל מתפיסה שגם לאחר מבצע צבאי לא יהיה שינוי במצב, ועד שיקולים ביטחוניים שקשורים למצב המתוח בצפון, המאבק מול איראן, הלחימה של צבא אסד סמוך לגבול והרצון לפנות את המכשול התת־קרקעי ללא הפרעה. 

בינתיים חמאס הולך ומותח את החבל כמעט עד הקצה, והלחץ הציבורי והפוליטי כלפי ראש הממשלה ושר הביטחון גובר. אבל כרגע אין שינוי במדיניות הפעלת האש של צה"ל: תקיפות מדודות ברצועה תוך הימנעות מפגיעה באזרחים. 
בצל ההסלמה הנמשכת בדרום, ישראל מנסה לקדם בכל הכוח פתרונות הומניטריים לרצועת עזה. למאמצים שותפים גם ג'ייסון גרינבלט, שליח ארה"ב למזרח התיכון; ג'ארד קושנר, יועצו הקרוב של טראמפ; וניקולאי מלאדנוב, שליח האו"ם למזרח התיכון, שמנסה לקדם שורה של יוזמות כלכליות בניסיון להקל את המשבר בעזה, ונפגש עם ראש הממשלה בנימין נתניהו ביום שלישי. 
כקצב הפגישות כך גם קצב הרעיונות: רציף ימי בקפריסין, חוות סולאריות בעזה, אזורי תעשייה - כיד הדמיון הטובה. נראה שכמעט כל תוכנית שהייתה במגירה נשלפת. אך בין הפרסום בתקשורת למציאות - המרחק רב.  
הרעיון המסדר של שר הביטחון אביגדור ליברמן הוא לגבש תוך כחודשיים חבילת שיקום לרצועת עזה בתנאי לפתרון סוגיית הנעדרים והשבת חללי צה"ל הדר גולדין ואורון שאול. ליברמן מתכנן להציג את התוכנית באופן ישיר, בתקשורת גלויה לתושבי הרצועה, מעל הראש של חמאס ומתוך מחשבה שהאזרחים יפעילו לחץ על הנהגת הארגון.
אך בכל הקשור ליוזמות כלכליות ברצועה, הכל עניין של עיתוי: מה שאפשר היה לעשות לאחר צוק איתן במשך ארבע שנים של שקט, נדחס עכשיו לתקופה קצרה, כאשר למתבונן מהצד זה נראה קצת כמו סחיטה באיומים.
צוק איתן לא היה מבצע צבאי מוצלח, אבל ממש כמו מלחמת לבנון השנייה הוא הוביל לתקופת שקט ארוכה. בשנים הללו אפשר היה לעשות מה שעכשיו נעשה תחת לחץ. אבל ככה זה בישראל: כאשר יש שקט אין דחיפות. עכשיו המצב הרבה יותר מורכב, במיוחד לנוכח הזירה הצפונית המאיימת יותר.  
# # #
השב"כ מתנגד כבר שנים לבניית נמל ימי ברצועת עזה. ההתנגדות נבעה בתחילתה לא רק מהאיומים הביטחוניים. בכירי השב"כ טענו שלהקמת הנמל תהיה השלכה על הרשות הפלסטינית ומנגנוני הביטחון באיו"ש. המסר של מהלך כזה, טענו בשב"כ, הוא שהטרור משתלם. חמאס יגזור קופון וייצא כמנצח, ואילו הרשות הפלסטינית שמואשמת בשיתוף פעולה עם ישראל תצא מוחלשת ומושפלת וככזו שלא מסוגלת להביא הישג לפלסטינים.
במידה רבה זה גם הסיפור כיום. אפשר להגיד הרבה דברים רעים על אבו מאזן, על ההסתה והנזק המדיני שהוא גורם לישראל, אבל גם לא ניתן לקחת ממנו את השקט היחסי שהוא משיג ביהודה ושומרון, גם לאחר העברת השגרירות האמריקאית לירושלים ואירועי תהלוכת השיבה בעזה. למנגנוני הביטחון הפלסטיני יש חלק גדול בכך, קודם כל משום שזה אינטרס שלהם. אבל במבחן התוצאה מדובר בנתון שאי אפשר להתעלם ממנו.
בחזרה לעזה. אם תגובש חבילה הומניטרית, חמאס ישתמש בה כדי לחזק את הנרטיב ברחוב הפלסטיני, שלפיו ישראל מבינה רק כוח וטילים מביאים להישגים. זה בדיוק המחיר שישראל משלמת על כך שהיא מובלת על ידי ארגון טרור שחלש ממנה בכל קנה מידה אפשרי ושנמצא במצוקה שלטונית, שאותה ישראל לא ניצלה לטובתה. 
אך לא רק ישראל תידרש להתמודד עם המשוואה החדשה, זו תהיה גם הבעיה של הרשות הפלסטינית ביהודה ושומרון. בעיה פוליטית ואולי אף יותר. האשמות ישירות של הדרג הפוליטי שלנו כלפי אבו מאזן כמי שאחראי למצב ברצועת עזה לא תורמות בשלב הזה דבר. מוטב לישראל להתרכז בחמאס והרבה פחות ברשות הפלסטינית ובעומד בראשה. עליה לחפש פתרונות ברצועה יחד עם הרשות ובסיוע בינלאומי, ולא לחפש דרכים לעקוף אותה במנגנונים בינלאומיים.
2 הרמטכ"ל גדי איזנקוט עורך שינויים ארגוניים רבים וגם שינה תפיסות מבצעיות. הצבא מתאמן יותר, ובפעם הראשונה זה שנים רבות לצה"ל יש תוכנית עבודה רב־שנתית, שמאפשרת למערכת הגדולה להתנהל בצורה יעילה ומסודרת יותר מבעבר.
אלא שבשנים האחרונות צה"ל עבר טלטלות אדירות בכוח האדם, שכללו קיצור השירות והכנסת מודל חדש לקבע, שכלל קיצוץ ופיטורי אנשי קבע רבים ופגיעה בביטחון התעסוקתי. כאשר מוסיפים לכך גם את השחיקה במוטיבציה לשירות קרבי, עולה שאלה מורכבת שעוסקת ברמת הכשירות והמוכנות של הצבא, בדגש על מערך היבשה והכוח המתמרן של צה"ל. 
בצה"ל טוענים שלמרות קיצור השירות ושינוי מודל הקבע, הצבא נמצא במוכנות וכשירות גבוהה למלחמה הבאה, אלא שנציב קבילות החיילים, אלוף (במיל') יצחק בריק, הציג השבוע תמונה שונה לגמרי בדוח חריף שפרסם. 
יכול להיות שליחידה של נציב קבילות החיילים אין הכלים האמפיריים הנדרשים לבחון את הנושא כפי שיש לגופי ביקורת אחרים, אבל לבריק יש ניסיון למכביר כאלוף קרבי שחי ונושם את המערכת הצבאית, שהחל עוד לפני שאלופי המטה הכללי התגייסו לצה"ל. בעשור האחרון הוא חורש את הצבא, שומע קצינים, נגדים ומפקדי יחידות. מהביקורים שהוא עורך והקבילות שהוא מקבל, גיבש בריק תמונת מצב רחבה.
הוא רואה בעיות שחוזרות על עצמן ומשליך לגביהן מהפרט אל המערכת. את הדברים שיש לו להגיד הוא אומר באומץ ולא שוחה עם הזרם. בשביל צה"ל הוא צריך להיות נכס ולא נטל. בדיקה שערך לפני כשנתיים בנושא מחסני החירום של צה"ל העלתה תמונה מטרידה ביותר לגבי מצב כשירותם של המחסנים, שנבע בעיקר ממחסור באנשי קבע, מה שהוביל לעומס משימות לא סביר שפגע באופן ישיר ברמת ביצוע המשימות, עד כדי הזנחה. 
קצינים במטה הכללי ביקרו את דבריו, אבל הדוח שפרסם בנושא האיץ תהליכי שיפור מהירים בצבא, וכיום אנשי קבע שמשרתים בימ"חים מתוגמלים בצורה טובה יותר מבחינת התנאים והמשכורת, מה שמקל על צה"ל באיוש תפקידים שאנשי קבע לא רצו לשרת בהם. 
בפרסום הדוח נקט בריק קו נוקשה במיוחד. לאחר הפרסום טענו בצה"ל שמדובר בפגיעה באמון הציבור בצבא ללא צורך. אבל סביר להניח שאילו בריק היה מרגיש שהצבא פתוח לביקורת, הוא אולי היה ממתן את האמירות הפומביות החריפות.   
את ההשפעות של השינויים הגדולים והמשמעות שלהם על הצבא כנראה שרק הזמן יספר. אבל אל מול תפיסת בכירי הצבא שצה"ל מתמודד היטב עם הרפורמות וגם עם השינויים החברתיים בחברה הישראלית בסוגיית המוטיבציה לשירות קבע, בריק מציב תמרורי אזהרה, וראוי שגופים כמו ועדת חוץ וביטחון יעסקו בהם כבר בתקופה הקרובה.
tguvot@maariv.co.il