בשנת 1967, בזמן שהיינו עסוקים בלהפוך לצבא המהולל בתבל בשישה ימים, ישבו שני פסיכיאטרים בארצות הברית, תומס הולמס וריצ׳רד ריי, וחקרו מהם האירועים המלחיצים ביותר בחייו של אדם, אשר עוצמתם כה גדולה וביכולתם לגרום לפיתוח מחלות פיזיות של ממש. במחקר השתתפו 5,000 איש, שהתבקשו לדרג את האירועים מעוררי החרדה והלחץ הגדולים בחייהם. בסופו של דבר הם הגיעו לרשימה של 43 מקרים. במקום הראשון נמצא מוות של בן זוג. במקום השני גירושים. ולא רחוק משם - מעבר דירה.

ובכן, אני כותב לכם מלוע הר הגעש, מתחתית מערכת העצבים המרכזית המתפוררת, כשמסביבי קרטונים וכל שנייה מתקשר מתקין אחר שבא לחבר משהו אחר למשהו אחר. תפקידי לפתוח את הדלת ולהגיד שחשוב לדאוג לסגור את הדלת בגלל הכלב. ואני מביט בכלב שבדיוק כמוני לא ממש מבין מה הולך פה ומרגיש את העייפות מתנפלת עלי וחום הגוף שעולה לאט-לאט. והנה נדמה לי שהגרון משדר אותות מצוקה וגם הסינוסים קמים עלי לכלותי.

הטכנאי של הגז צועק לי מלמטה ללחוץ על המתג ולהגיד לו אם זה פועל. המתקין של בר המים מבקש ממני להגדיר את הטמפרטורה של המים, ואני אומר לו שלא משנה לי. הוא מסביר שאנחנו נמצאים בנקודה קריטית וכרגע קובעים את העתיד של השתייה שלי ושל משפחתי ואסור לי לזלזל בזה. ״מה אתה אוהב יותר, מים פושרים או קרים?״, הוא חוקר אותי. ״למה אתה יותר מתחבר?״. ״תראה, ובכן, כלומר״, אני מגמגם, ״אני אוהב מים״. ״קרים או פושרים?״, הוא מתעקש. ״אפשר שנייה להתקשר לאשתי?״, אני מבקש. ״היא יותר מבינה בזה, היא טיפוס נוזלי״.

״אתה חייב מגן נגד ברקים״, אומר לי הטכנאי שבא לחבר את מכונת הכביסה. ״לא חבל, קנית מכונה חדשה ויפה?״. ״לא נורא״, אני אומר, ״אסתדר״. ״שמע, אתה יודע מה זה מכת ברק? זה 150 אלף אמפר במכה אחת, אתה מסכן את עצמך ואת כל המשפחה שלך. אתה יודע בכמה אמפר משתמשים בשביל להוציא להורג נידון למוות בכיסא חשמלי? שמונה אמפר. עכשיו תעשה את החישוב שלך אם אתה רוצה לקחת את הסיכון״.

״אני חייב לשאול אותך", אמרתי. “אם שמונה אמפר הורגים בן אדם, אז אתה רוצה להגיד לי שחתיכת הפלסטיק הזו תגן עלי מ־150 אלף אמפר?״.

״שמע, זה לא סתם מגן, זה מגן עם השהיה״.

״השהיה של מה?״

״השהיה, השהיה, של מה שצריך, נו, השהיה. יאללה, אני עושה לך את זה ב־60 שקל ומוסיף לך מונע אבנית מגנטי למכונה ב־210 שקל בלבד״.

***

״אז מאיפה עברתם?״, שואל אותי המרכיב של ארון הבגדים מאיקאה. ״מפרדס חנה״, אני משיב. ״מה חיפשתם שם?״, הוא מברר בעודו מחבר את דלתות הארון למסגרת. ״שמע״, אני אומר, ״גם ההורים של אשתי גרים שם, וזה עזרה ענקית עם הילד, וגם רצינו בית פרטי עם חצר בשביל שהילד יוכל לרוץ ולשחק. הילד שלי מאוד פעיל, ממש פעיל, למעשה אם רוצים לפתור את משבר החשמל בעזה, אפשר לחבר אותו לטורבינה של חשמל ישירות לרצועה והכל מסתדר על המקום. הוא מייצר אנרגיה של כור גרעיני קטן, על פי מקורות זרים״.

״אז למה חזרתם?״

״למה? כי בסופו של דבר אני ואשתי אוהבים את תל אביב, מחוברים אליה. והמדינה המחורבנת הזו היא פקק תנועה אחד גדול. זה לא ייאמן. רק שתבין, אם יש לי פגישה בתל אביב, ויש לי המון, זה אומר בזבוז של לפחות שעתיים וחצי בדרכים. טירוף מוחלט. וזה בלי לדבר על המלחמה של הנהיגה בפקקים האלה, זה סוחט את הנשמה ואני לא מישהו עם נשמה עמידה בפני סחיטה״.

״ממש שעתיים וחצי?״

״אתה מכיר את הכתבות האלו שמתפרסמות כל שנה שעל הכביש השנה עלו 40־30 אלף מכוניות חדשות? אז זה יפה מאוד, אבל הכבישים לא גדלים בהתאם. אבל מה אכפת לשר התחבורה ולממשלה? את הכסף הגדול המדינה מרוויחה מהמסים הפסיכיים על קניית רכבים חדשים״.

״ומה עם הרכבת?״, שואל אותי המרכיב.

״הרכבת?״, אני מגחך, ״הרכבת זו פיקציה. היא עצמה, אני חייב להגיד, ממש סבבה. אבל הבעיה היא שברגע שאתה יורד ממנה, פה נגמר הדבר הזה שנקרא תחבורה ציבורית. כי אין ממש מערכת אוטובוסים או חלילה רכבת קלה רצינית בשביל להמשיך ליעד שלך. אתה חייב לקחת מונית שתעלה לך כפול לפחות ממה שעלתה לך הרכבת, אז מה עשית בזה?".

״האמת״, אומר המרכיב, ״מבין אותך, אחי״.

״שמע, אתה מסתדר כאן עם הארון, נכון? כי הסינוסים שלי מתפוצצים, אני חייב רגע לשים את הראש, אני קצת לא מרגיש טוב, גם הגרון קצת כואב. חייב לשים את הראש לכמה רגעים״.