1. ישנו רק גוף אחד שאני מכיר בארצנו הקטנה והאהובה, שהעומד בראשו לעולם לא יאמר ולא "ישדר" חצאי אמירות, או יסמן בשפת גוף שקודמו השאיר אחריו "אדמה חרוכה", סוגיות שהוזנחו או תחומים שלא טופלו - חיל האוויר. התרבות המיוחדת של הגוף המיוחד הזה לא מאפשרת התנהגות שכזאת. לעולם ישדר המפקד הנכנס שהוא קיבל מקודמו חיל מסודר, מאומן, מיומן ומצויד, ברמת כשירות וכוננות גבוהות, ובו טובי האנשים.

אני עוקב אחר העניין בהשתאות כבר שנים רבות ומשווה זאת ליתר החילות, לכל מערכות וגופי הביטחון והמודיעין, למגזר הציבורי, העסקי, הממשלתי והפרטי. תמיד יאמר לך המנהל: "שמע, מתחת לכל אבן שאני הופך, אני מגלה...", או שיגיד: "גם כהונה של חמש שנים לא תספיק לי לתקן את מה שירשתי", ועוד ועוד. רק לא בחיל האוויר, שחוגג החודש 70 שנה להיווסדו ולכבודו אני מקדיש את הטור השבועי שלי.

2. חיל האוויר הוא פוליסת הביטוח של הבית השלישי במדינת ישראל. מנעד העיסוקים והמשימות שלו באוויר, בחלל, ביבשה ואפילו בים הוא רחב. פלטפורמות הלחימה שלו רבות, מגוונות ואיכותיות. עוצמת האש שלו אדירה, וטווחי הטיסה ארוכים מאוד. הוורסטיליות הזו מאפשרת למטוס לתקוף בסוריה בבוקר, לערוך גיחת צילום בצהריים ולהשתתף בערב בתרגיל עם חיל הים.

החיל הזה, למרות "העליונות" המיוחסת לו, לוחם כמעט כתף אל כתף עם חילות הים והיבשה. אני זוכר היטב את דבריו של מח"ט הצנחנים אל"ם (דאז) הרצי הלוי לרמטכ"ל לאחר עופרת יצוקה: "המפקד, אני והלוחמים שלנו הרחנו את ריח הזיעה של טייסי מסוקי הקרב, שהעזו והסתכנו עבורנו מעבר למעטפת הביצועים ולמצופה". לאחר מלחמת לבנון השנייה שמעתי מפקדים מספרים שטייסי מסוקי קרב ניסרו עצים עם הרוטור כדי לנחות בשטח ולחלץ פצועים.

כתבתי "פוליסת ביטוח", ואני אכן סבור כך. החל מהשגת מודיעין, דרך שילוב מדהים של טכנולוגיות מתקדמות, סייבר, חימוש מדויק וחכם, פלטפורמות מאוישות ובלתי מאוישות ואנשים בסדיר ובמילואים שרמת ההזדהות שלהם עם החיל גבוהה מאוד. קונצרט לאדם ולמכונה. בעולם הדימויים של גופי הביטחון ניצבים חיל האוויר והמוסד קומה אחת מעל צה"ל והשב"כ. בצמרת צה"ל די מתגאים בזה - הרי בסופו של דבר זה שלהם.

נכון, הם לא חפים משגיאות ומתקלות, אבל כשאלו קורות - התחקיר בעקבותיהן, נוהל המוטמע עמוק בתרבות החיל, מושתת על דיווחי אמת ומוביל ללקחי אמת.

3. הססמה הוותיקה "הטובים לטיס", שהייתה שוביניסטית ויהירה, הובאה לפני שנים לקבורה בחיק משפחת חיל האוויר. "המיידלע" של עזר ויצמן, ממפקדי החיל האגדיים, כבר לא היה פופולרי. המונח היורש הוא "חיל האוויר אצלי בנשמה", ביטוי להזדהות האנשים עם התרבות, הייחוד והחזון. במשך שנים ארוכות, מאז שהתגייסתי ללהק המודיעין בחיל האוויר בחורף 1977 ועד ליומי האחרון בתפקיד דובר צה"ל, הייתי "סוכן סמוי" של חיל האוויר. כך בעיתון "על המשמר", בקיבוץ, בלשכת ראש הממשלה ובלשכת שר הביטחון, בגלי צה"ל וכך גם כדובר צה"ל, גם אם הסתרתי זאת משיקולים מקצועיים. חשפתי זאת לראשונה בפגישה שזימן לכבודי מפקד חיל האוויר האלוף עידו נחושתן עם כל מפקדי כנפות הבסיסים והלהקים בחיל לרגל סיום תפקידי במטכ"ל. ישבתי שם לבוש במדי הזית והרגשתי "כחול" יותר מתמיד.

4. זה מתחיל בקשר המיוחד שהיה לי לעץ שנטעתי בשבוע הראשון שלי בבסיס חיל האוויר כנף 10 בעציון, שהוחזר בינתיים למצרים. העץ הזה בחורשה, למרגלות המוצב הצופה אל בקעת הירח, חיבר אותי לבסיס ולאנשים. היינו באמת משפחה. שלוש טייסות קרב, טייסות תעופה, תחזוקה ומנהלה, גדוד נ"מ ושיכון משפחות פורח בלב המדבר, עם אולם קולנוע אחד, חדרי אוכל, שק"ם והרבה גיחות לאילת ולחופי סיני.

מוצב הפיקוד הכנפי (מפ"כ) שבו שירתי כאיש מודיעין היה מרכז העצבים של הבסיס. דברים שראיתי אז, לא ייתכנו היום. התמונה של מפקד הבסיס אל"ם אורי אבן ניר, שלצדו יושב בנחת רפי נלסון עם בקבוק בירה - לא תשוב עוד, אבל המטוסים פגעו במטרות לא רע, והכל נראה טבעי. בשבתות היינו קשובים ל"נוהל פוגה" - מטוס פוגה שהיה עובר בגובה נמוך לאורך חופי סיני, מנופף בכנפיו, וקורא למשפחות ולחיילי הטייסת לחזור לבסיס.

5. בתקופת מבצע ליטני התבקשתי לשוב לבסיס במוצאי שבת עם מטוס דקוטה שהחזיר את טייסי חיל האוויר החדשים מאימון. במטוס הוותיק והאמין ישבו כ־20 טייסים, פקידת מבצעים אחת ואני. לפתע, תוך כדי טיסה בחשכת הלילה, מישהו נתן את האות, וכל הטייסים קמו בשאגה ורצו לירכתיים. המטוס החל להזדקר כלפי מעלה, ואז באחת הם נאחזו בספסלים והתפזרו לאורך המטוס, שברגע האחרון הצליח להתאזן. טייס המשנה, איש מילואים, יצא לתא הנוסעים חיוור והלום.

כשנחתנו בעציון, המתין ברחבת החנייה מפקד טייסת תעופה, סא"ל דן פסח. בזה אחר זה עלו הטייסים על אוטובוס צבאי, הובלו למעצר ולמחרת עמדו לדין. ניצלנו בנס, אבל זו הייתה האווירה. חיל האוויר עקר את התרבות הזו, לא מעט בעקבות אסונות מיותרים וועדות חקירה. היום המצב שונה.

6. חצרים הוא הבסיס של בית הספר לטיסה, ומאז ועד היום אין דבר שמרגש אותי יותר משלושת המסוקים נושאי דגל המדינה, דגל צה"ל ודגל חיל האוויר עוברים, כשתזמורת צה"ל צועדת במארש לצד בוגרי קורס הטיס. לאחר מסדר הכנפיים, כשההורים חוזרים הביתה גאים ומלאי נחת, פונים הטייסים ל"נשף צוות האוויר" הראשון שלהם, שאליו מצטרף בדרך כלל גם מפקד חיל האוויר, שלערב אחד שובר דיסטנס. חיל האוויר הוא פלנטה אחרת, מעין צבא זר וידידותי. ביקור בו כעיתונאי, כאיש צבא או כאזרח מהיישוב משרה אמון ורוגע ומהווה מעין נשימת "אוויר פסגות" ישראלי של כל הטוב, המתקדם, האיכותי והיעיל במדינה. כך גם במערכי הקרב, המודיעין והמבצעים, בתחזוקה וביחידות הבקרה, במערך ההגנה האווירית ביחידות המיוחדות.

ראוי להימנות עם המועמדים. אמיר אשל. צילום: יוסי זליגר, פלאש 90


7.
עבור אנשי חיל האוויר, מעל מפקד החיל יש רק שמיים ואולי אלוהים. לא ראש ממשלה, לא שר ביטחון ולא רמטכ"ל. מפקד חיל האוויר הוא הסמכות העליונה, כך מאז ומתמיד. במו עיני ראיתי רמטכ"ל המנסה לתת הנחיה למסוק לנחות, ולא נענה. "אם הייתי מפקד חיל האוויר, היית עושה מה שאני אומר לך", שאג. הטייס ענה לו: "זה נכון, המפקד". אחד מבכירי החיל אמר פעם שהמפקד הוא בעצם "קצין תורן" ששומר על יהלום יקר ושהוא צריך לבצע את משמרתו ולהעביר את היהלום השלם למחליפו.

8. הייתי גאה ונרגש מאוד כשראיתי את בנותי תמר וענבל במדי חיל האוויר. תמר כמש"קית כוח אדם בתל נוף וענבל כמש"קית ביטחון מידע בנבטים. גם כלתי נטליה שירתה בחיל האוויר, וכמוה חתני המיועד אמיר. גם גור, החבר של ענבל, במדים אפורים. זוהי גאווה משפחתית גדולה. הטייסת, הכוננות, הכנף, הדת"ק, הגף והלהק - כולנו מדברים את השפה, כולנו ספגנו את התרבות. כולנו במשפחת חיל האוויר.

9. הרמטכ"ל לשעבר דן חלוץ, טייס קרב מהולל ומנהל מוכשר, היה קורבן של מלחמת לבנון השנייה ושל העובדה שלא השכיל לבנות שותפות נכונה עם עמיתיו למטה הכללי. אין לדעת כיצד היה בתפקיד אילו היה משלים קדנציה לאחר ההתנתקות והמלחמה שטרפה הכל. לדעתי, נעשה לו עוול ציבורי מסוים. הוא העביר את צה"ל סדרת תחקירים כואבת וידע להצביע על הטעויות, לרבות אלו שלו. אני חושב שמדינת ישראל וצה"ל יפספסו בגדול אם רמטכ"ל מחיל האוויר לא יבוא עוד בחשבון. זו תהיה טעות קשה מאוד. לאחר מלחמת לבנון השנייה ישבו במטה הכללי שלושה אלופים מחיל האוויר: שקדי, ידלין ונחושתן. תרומתם למטה הכללי הייתה מכרעת. לטעמי, האלוף אמיר אשל ראוי להימנות עם המועמדים למטכ"לות.

10. בשבוע שעבר, בבית ברל, בחתונתם של נואית ודוד, סגן מפקד טייסת קרב, ראיתי את מפקד הטייסת בג'ינס ובסנדלים. "אני נשאר כאן אחרון", אמר לי לאחר שהאלופים שקדי ואשל ומפקדי הבסיס הלכו לישון, "אני שומר עליהם שלא יעשו שטויות". התבוננתי בהם, מלח הארץ, אבירי הרוח בעבים, דתיים וחילונים, אשכנזים ומזרחים, בני העיר והכפר וגם שתי טייסות קרב. ראיתי אותם מפזזים ברחבה וחייכתי באושר גדול. חג שמח, חיל האוויר, רק שתנחתו בשלום. שבת שלום.

avi@bnayahu.com