ימי הפטור הממוסד של תלמידי הישיבות מגיוס לצה"ל ארוכים מעט מימיה של המדינה. היה זה בשנת תש"ז (1947), לקראת בואה של ועדת האו"ם לסוגיית ארץ ישראל, כשהסוכנות היהודית בהנהגת דוד בן־גוריון שאפה שכל המפלגות היהודיות יציגו עמדה אחידה שלפיה יש להקים מדינה יהודית בארץ ישראל. אגודת ישראל התנתה את תמיכתה בעמדה זו בכך שבחורי הישיבה יהיו פטורים מגיוס לצבא במדינה שתקום, וזאת בנימוק כי במהלך השואה חרב לחלוטין כל עולם הישיבות באירופה. בן־גוריון, חרף תיעובו העמוק את העולם החרדי, הסכים לתנאי זה, וכך בא לעולם הפטור הממוסד של תלמידי הישיבות משירות בצבא.
בהערת אגב, חרף הצלחתו של בן־גוריון לצרף את אגודת ישראל - האנטי־ציונית דאז - אל מחנה דורשי הקמתה של המדינה היהודית, עדיין נותרה מפלגה אחת מחוץ למחנה: השומר הצעיר, הקיבוץ הארצי, הלא היא המ"ם של מרצ דהיום. זו הציגה בפני ועדת האו"ם את עמדתה המסורתית, היינו הקמת מדינה דו־לאומית, שהשלטון בה יחולק שווה בשווה בין יהודים לערבים - כלומר בפועל, מדינה שבה גנרל האס־אס, אמין אל־חוסייני, היה אמור להחזיק במחצית מהשלטון.
במועד ההסכם מדובר היה בפטור לגבי 400 תלמידי ישיבה. מאז ועד היום זכו למעלה מ־50 אלף תלמידי ישיבה - לרבות מתחזים - לפטור מלא משירות צבאי. פטור זה הינו מביש, והשפעתו השלילית הינה בראש ובראשונה על החברה החרדית. למעשה כל ארגון חייהם של החרדים במדינת ישראל סובב סביב הפטור. כאן יש להבהיר כי הפטור הינו פטור למעשה, ולהלכה מדובר בדחיית שירות בלבד. אולם כדי שדחיית השירות תיהפך לפטור מלא, בחורי הישיבה מתחתנים בגיל צעיר מאוד - לרוב לפני שנתם ה־20 - וכמעט מדי שנה מביאים ילד לעולם, כך שבמחצית שנות ה־20 לחייהם הם כבר נשואים ומטופלים בשלושה, ארבעה ואף יותר ילדים; תרחיש שמביא בעקבותיו פטור אוטומטי מגיוס לצבא.
יתרה מכך, הואיל ומהשירות בצה"ל פטורים רק אלה ש"תורתם אומנותם", מנועים כל בחורי הישיבה מלעבוד בעבודה כלשהי, דבר שהוא הגורם בה"א הידיעה לעוני הרב הקיים בחברה החרדית.
# # #
סוגיית הפטור מגיוס חושפת גם במלוא העוצמה את פגיעתה הרעה של הדיקטטורה של בג"ץ. עד למחצית שנות ה־80 כל העתירות של עו"ד רסלר ושות' לחייב את שר הביטחון לגייס את בחורי הישיבה לצה"ל, היו נדחות - ובצדק - על הסף. בג"ץ הטוב והישן דאז ידע היטב את מקומו הראוי במערכת האיזונים הנכונה בינו לבין הרשות המבצעת והמחוקקת. בג"ץ היה מיישם את עקרון זכות העמידה - הצורך להוכיח נזק אישי לעותר, כדי שעתירתו לבג"ץ תוכל להתברר - כמו גם את עקרון אי־השפיטות, במיוחד כאשר העתירה נוגעת בעניין פוליטי מובהק. היות שאף עותר לא יכול היה להצביע על נזק אישי שנגרם לו עקב אי־גיוס בחורי הישיבות והיות שעסקינן בסוגיה פוליטית מובהקת, שבה שר הביטחון פועל על פי סמכות מפורשת מכוח החוק להעניק פטור למי שראוי בעיניו לעשות כן - נדחו כאמור על הסף כל העתירות.
לעומת זאת, החל ממחצית שנות ה־80 פסקי הדין של בג"ץ בסוגיית הפטור מגיוס היוו מנוף לייסוד הדיקטטורה של בג"ץ על ארבעת יסודותיה: ביטול זכות העמידה, ביטול עקרון אי־השפיטות (במיוחד לגבי סוגיות פוליטיות), ביטול מהלכי הרשות המבצעת בשל הגדרתם כבלתי סבירים ולבסוף, ביטול חוקי הכנסת.
כל ארבעת היסודות הללו באו לעולם ו/או פותחו בפסיקת בג"ץ בסוגיית גיוס בחורי הישיבות ב־30 השנים האחרונות, לרבות ביטול חקיקת הכנסת, קרי, ביטולו של "חוק טל". אלא שהחיים חזקים אפילו מעוצמתה של הדיקטטורה של בג"ץ, וחרף שלל הפסיקות לא גויס לצה"ל עד היום ולו בחור ישיבה אחד בניגוד לרצונו. הנה כי כן, מה שהיה בסוגיה זו הוא שישנו והוא שיהיה.
החלומות באספמיה של השמאל הקיצוני הפוליטי - העבודה ומרצ - כי קלגסים רכובים על סוסים יגררו בזקניהם ובפאותיהם את המוני בחורי ישיבה אל לשכת הגיוס, הינם תרחיש שלעולם לא יקרה במדינה יהודית, קל וחומר כאשר המחנה הלאומי ובעלי בריתו הדתיים והחרדים מחזיקים בהגה השלטון.
# # #
כאמור, הפטור מגיוס פוגע בראש ובראשונה בחברה החרדית, אולם פגיעתו בצה"ל ובצביונה היהודי של המדינה, גם היא אינה מבוטלת. בימינו אנו לא יכול להיות קידוש שם שמיים ברבים גדול יותר מאשר עשרות אלפי חיילים יהודים שלא רק כיפה לראשם, אלא גם זוג פאות בצדי פניהם, כמו גם ארבע ציציות הטלית הקטן שעל גופם המשתלשלות החוצה מחולצותיהם. זהו השילוב המושלם והנשגב של ספרא וסייפא, במיוחד כשהוא מוחצן ברבים.
בשנים האחרונות, מכוח תהליכים מואצים בחברה זו, הולך וגדל מדי שנה מספר החרדים המתגייסים לצבא ו/או לשירות לאומי־אזרחי, והוא מגיע כבר ליותר מ־3,000. אולם כל המתגייסים אינם בחורי ישיבה אלא דווקא אלה הנושרים מהישיבות. לפיכך, גיוס חרדים לצבא לא ישנה את המציאות שלפיה אלה שבאמת "תורתם אומנותם" אינם מתגייסים וגם בעתיד שום חוק ו/או פסק דין לא ישנה. עוד יש להבהיר כי ססמת הכזב "שוויון בנטל", המשמשת תירוץ לדרישה לגיוס תלמידי הישיבות, אינה אלא רמייה שמאלנית לשמה. דורשי הגיוס מהשמאל הקיצוני סבורים - בטעות - כי גיוס האברכים לצבא יביא להרס הישיבות, וזוהי הסיבה ואין בלתה לדרישתם. הנהגת החרדים מצדה, גם כן באופן כוזב, משתמשת בגלוי בנימוק השמאלני הנסתר - הרס עולם הישיבות - כדי להצדיק את ההתנגדות לגיוס.
זה המקום להבהיר כי עמדת ההלכה הבסיסית בכל הנוגע לגיוס לצבא ישראל הינה חד־משמעית וברורה. כאשר מדובר במלחמת מצווה - וכל מלחמות ישראל, מקום המדינה ועד היום, הינן מלחמות מצווה על פי ההלכה - "מוציאים כלה מחופתה וחתן מביתו", כדי שישתתפו בלחימה באויב. קל וחומר שאין צידוק הלכתי להשתמטות משירות צבאי בשל לימוד תורה בישיבה.
יתרה מכך, "הנשר הגדול", "הפטיש החזק" ו"העמוד הימני" של ההלכה - הלא הוא גדול ישראל והפוסקים בכל הדורות, הרמב"ם - פסק כי "כל המשים על לבו שיעסוק בתורה ולא יעשה מלאכה, ויתפרנס מן הצדקה, הרי זה חילל את השם, וביזה את התורה, וכיבה מאור הדת, וגרם רעה לעצמו, ונטל חייו מן העולם הבא... ועוד ציוו ואמרו חכמים, אהוב את המלאכה, ושנא את הרבנות. וכל תורה שאין עמה מלאכה, סופה בטלה; וסוף אדם זה, שיהא מלסטם את הבריות".
הנה כי כן, על פי הרמב"ם, לימוד תורה אינו מצדיק הימנעות מעבודה, קל וחומר שאין להעלות על הדעת השתמטות משירות בצבא כהכנה ואימון לקראת מלחמת מצווה. לו היו חסידיו המתעתעים של השוויון בנטל רוצים באמת ובתמים בשוויון כגון דא, כי אז הייתה נשמעת מהם הקריאה לחייב את בני ה־18 הערבים להתגייס לשירות לאומי־אזרחי. אלא שדרישה כזו מעולם לא תישמע מחוגיהם.
התנהלות זו מאפיינת גם את פסיקותיו של בג"ץ. בעוד שבסוגיית אכיפת הגיוס על תלמידי הישיבות מוכן בג"ץ להרחיק לכת עד כדי פסילת חוקים שאין בהם אמצעי כפייה מספיקים לדעתו, הרי ש"העיקרון החוקתי של שוויון" מתנדף כלא היה כאשר בג"ץ נדרש לדון בעתירות שיחייבו את גיוסם של הערבים לשירות צבאי ו/או אף לשירות לאומי־אזרחי. או אז נדחות כל העתירות, שהרי בפועל, לשיטת בג"ץ, הערבים זכאים לכל הזכויות מחד, ופטורים מהחובה המרכזית: שירות בצבא ו/או שירות לאומי־אזרחי מאידך. אין פגיעה בוטה יותר בשוויון מאשר פסיקה סותרת שכזו, ובאותו עניין ממש. זוהי אכיפת חוק בררנית מקוממת, שהדיקטטורה של בג"ץ מתמחה בה.
# # #
אין כל הצדקה מוסרית, ובראש ובראשונה מכוח "העיקרון החוקתי" הבלתי קיים של שוויון, לחקיקה כלשהי שיש בה מרכיב כפייתי - לרבות כספי - כדי לכפות גיוס בחורי ישיבות, כל עוד אין בנמצא חקיקה דומה שעניינה כפיית שירות לאומי־אזרחי, לכל הפחות, על מיליון ערבים מוסלמים אזרחי מדינת ישראל. רצוי שההנהגה החרדית תאמץ נימוק זה כמצדיק שלילת כפייה חקיקתית מלווה בעיצומים לגבי גיוס תלמידי ישיבות, במקום הנימוק הכוזב של "הרס" עולם הישיבות. או אז עמדת החרדים תזכה להבנה רבה ואף לתמיכה בקרב מרבית הציבור הלאומי.