אולי הדבר הבולט ביותר בכל הקשור לקיבוץ הפליטים הסורים ליד הגבול עם ישראל בשבועות האחרונים הוא הקונצנזוס בצד שלנו על כך שאפשר ורצוי להעניק סיוע הומניטרי לסורים שהגיעו לשערינו ביד רחבה, אבל אסור לתת לאף אחד להיכנס. חוץ ממרצ, אף מפלגה לא קוראת לפתיחת השער עבור הסורים, ולא בכדי.  

חלק מהסירוב של הפוליטיקאים משמאל ומימין לשקול אפשרות להכניס את הסורים לישראל נובע מחששות ביטחוניים כבדי משקל. אין לנו מושג מי האנשים. חלקם ללא ספק אזרחים תמימים שסובלים מאז פרוץ המלחמה בארצם לפני כמעט שמונה שנים. אבל רק עיוור יחשוב שכולם שם כאלה. כמעט כל הקבוצות הנלחמות בסוריה - אל־קאעידה, דאעש, א־נוסרה, חיזבאללה, מיליציות שיעיות, איראנים וכמובן משטר אסד - הן אויבינו המעוניינים להשמיד את ישראל. אז מה לנו ולהם? ולמה לנו להסתבך בניסיונות כושלים לברור בין טובים לרעים בגבול?

כבוד השיקול הביטחוני במקומו מונח, אבל עבור רוב הציבור השיקול העיקרי הוא לאומי, וטוב שכך. להבדיל ממה שחלק מחוגי השמאל של יהדות ארה"ב אומרים, ישראל אינה מדינת מהגרים. אנחנו מדינה של עולים יהודים. ישראל אינה מדינה שקולטת פליטים אלא מדינה שקולטת יהודים גולים שחוזרים למולדתם ההיסטורית המחודשת משום שזאת מולדתם. העובדה הזאת מבלבלת לא מעט יהודים אמריקאים, והאמת היא שישראל אשמה בכך.

מאז קום המדינה, כל גייס כספים מהסוכנות שהגיע לניו יורק הציג את ישראל כמקלט בטוח ליהודים מסכנים ועניים שהגיעו לישראל כמפלט אחרון. על פי הגרסה הזאת, ישראל הייתה מחנה פליטים אחד גדול, שרק הדוד מאמריקה יכול היה להציל אותה באמצעות צ'קים שמנים. אבל עבור היהודים בארץ לא היה לנרטיב הזה כל רלוונטיות. יהודי ספרד כמו יהודי אשכנז הגיעו לישראל כי הם יהודים. נכון, יש בארץ גם תושבים שאינם יהודים, אבל עובדת היותם אזרחי ישראל לא מעלה ולא מורידה מזהותה היהודית של ישראל. תמיד היו כאן לא יהודים שגרו כגרים ותמיד יהיו.

המכנה המשותף

במובן מסוים, הפוסט־ציונות של מרצ ושל הקרן החדשה לישראל היא המשך ישיר לסיפורים שאנשי הסוכנות סיפרו לדודים האמריקאים העשירים. השמאל הפוסט־ציוני סבור שהלאומיות היהודית והציונות הן גזענות. עבורם, אם ישראל איננה מקבלת את כולם - יהודים, סורים, אריתריאים - אז ישראל היא מדינה גזענית שאין לה זכות מוסרית להתקיים. הם מאמינים כי אם ישקיעו את הכסף בעמותות שיטיפו לנו מוסר בתקשורת ובאקדמיה, בסופו של דבר העם ילך איתם. ויש להם סיבה טובה להיות אופטימיים. הרי באמריקה התפיסה שלהם מצליחה לגרוף קהל.

בארצות הברית הדברים היו פעם מובנים מאליהם כפי שהם בישראל. פעם היה קונצנזוס לגבי השאלה מה זה להיות אמריקאי ולמה זה ראוי לשמירה ולטיפוח. לא משנה אם באת מהשמאל, מהימין או מהמרכז, אם היית יהודי, קתולי, שחור או איטלקי - היה מכנה משותף של אמריקאיות שחיבר אותך לאמריקאים האחרים והיווה נדבך משמעותי בזהות של כל אזרחי ארה"ב. גם מהגרים וגם ותיקים היו שותפים לחוזה החברתי־הלאומי שחתמו עליו האבות המייסדים שהקימו את ארה"ב, ארץ החירויות והממשל המוגבל, ארץ שבה לכולם יש חופש לנהל חייהם כראות עיניהם כל עוד הם מכבדים את הזולת ושלטון החוקה.

נכסי צאן ברזל אמריקאיים הומצאו בחלקם על ידי מהגרים, ואין זה מפתיע. השיר "God Bless America" האגדי, למשל, חובר על ידי המלחין היהודי ארווינג ברלין, שהגיע לארה"ב מרוסיה בגיל 5. ברלין כתב גם את אחד השירים הפופולריים ביותר על חג המולד. זה לא שהוא התאהב בנצרות. הוא, כמו עשרות מיליוני מהגרים אחרים, התאהב באמריקה ובאמריקאיות, לרבות חגיגות חג המולד. הקונצנזוס הזה כבר אינו קיים באמריקה.


אמריקה אחרת

מצד אחד, ישנו המחנה של הנשיא דונלד טראמפ ומצביעיו. חבריו רוצים להציל, לשמר ולחזק את אמריקה שבה גדלו, אמריקה של ארווינג ברלין. חזון האמריקה שלהם הוא מדינה לאומית, עשירה, השומרת על זכויות הפרט וחופש הדת. הם מעוניינים ביחסים טובים עם העולם, אבל לא רוצים להיות מעורבים בעניינים לא להם.

מצד שני, יש מקהלה גוברת והולכת של קולות מהשמאל הרדיקלי, שפועלת לייצר אמריקה אחרת. לדעתם, אין סגולה לאמריקה או לחוקה. אדרבה, היא מדינה גזענית, קולוניאליסטית, לבנה, דורסנית ונצלנית. הם רוצים להפוך את ארה"ב למדינה סוציאליסטית בניגוד לתפיסת העולם הלאומית־אמריקאית של טראמפ ומצביעיו, שאותה הם רואים כתפיסה מרושעת וגזענית.

הקבוצה הזאת התחזקה עד מאוד בתקופת נשיאותו של ברק אובמה. חבריה היו בטוחים שהם כבר השתלטו על אמריקה, והשאלה היחידה הייתה אם ייצאו מהארון עם סוציאליסט מוצהר בדמות ברני סנדרס או יישארו עוד קצת בארון עם הילרי קלינטון, שכמו אובמה תקדם את חזונם, אך לא תדבר על זה יותר מדי.

מתעקשים לא להשלים עם נשיאותו. טראמפ. צילום: AFP

עלייתו של טראמפ לשלטון הייתה עבור קבוצה זו בגדר מעשה בלתי אפשרי. לכן מאז שנבחר, חבריה מתעקשים לא להשלים עם נשיאותו. טום פרז, שר העבודה לשעבר של אובמה, המכהן כיו"ר הוועד הדמוקרטי הלאומי, הגוף שמנהל את המפלגה, הוא אחד הפוליטיקאים הקיצוניים ביותר בשמאל. בדברים שאמר פרז לכבוד יום העצמאות האמריקאי השבוע, הוא צייר את אמריקה כמדינת חושך. "בכל מקום שאליו אנו מביטים", אמר, "הערכים הבסיסיים ביותר שלנו נמצאים תחת מתקפה".

סוגיית ההגירה

נראה שהסוגיה העיקרית במחלוקת היא סוגיית ההגירה. כפי שהישראלים לא רוצים שארצם תהיה מדינה פתוחה ללא זהות יהודית, כך טראמפ ותומכיו אינם מעוניינים שארה"ב תהיה פתוחה לכל העולם. כפי שטראמפ הבהיר זאת - "אין לנו מדינה ללא גבול". אם לאמריקאיות אין ייחוד, או אם הייחוד שיש לה הוא כמו הציונות,"גזעני ומגעיל", אזי ברור שהדרך הטובה ביותר לשנות זאת היא להביא לארה"ב מיליוני מהגרים, שאינם שותפים לגישה האמריקאית המסורתית ואין להם כל שייכות אליה. אנחנו יכולים לסמוך על ח"כ זנדברג וחבריה שבמוקדם או במאוחר יישמעו גם אצלנו הטענות שישראל לא מוסרית, כי היא לא מוכנה לוותר על זהותה לטובת עם עוין שהצליח להרוס את ארצו. אבל לא כך המצב. ואסור לנו להתקפל, כי המצב בארה"ב מראה לאן כל זה מוביל.

כאשר אומרים לנו בשמאל הישראלי או האמריקאי שעלינו למצוא את הדרך לשקם את יחסינו עם הדמוקרטים, עלינו להבין שלא מדובר במעשה פשוט. ההנהגה הדמוקרטית של היום אינה מה שהייתה לפני 25 שנים. היא מרצ. אומנם יש אנשים טובים במרצ, אבל יש גם כאלה, כמו זנדברג, שאומרים שערכינו הבסיסיים ביותר מרושעים, ואיתם קשה מאוד למצוא מכנה משותף.

tguvot@maariv.co.il