למרות תגבור הכוחות בצפון והאיומים לנוכחות איראנית בסוריה, נראה שהמערכה בגבול הצפוני טומנת בחובה גם פוטנציאל להשבת היציבות לאורך הגבול, שהיה מהשקטים ביותר מאז נחתם הסכם הפרדת הכוחות ב־1974 ועד תחילת מלחמת האזרחים בסוריה. לא במקרה מדברים בישראל לאחרונה על כוח האו"ם, שצריך לחזור לעמדות לאורך הגבול ולפקח על יישום ההסכם.
בישראל מעריכים בסבירות גבוהה שלאסד, כל עוד זה תלוי בו, אין עניין לאפשר לכוחות חיזבאללה ואיראן להגיע לאזור הגבול. אחרי יותר משבע שנים של מאבק הישרדות, עימות נוסף עם ישראל לא ממש משרת את האינטרסים שלו לאחר ההרס האדיר שהותירה מלחמת האזרחים. גם לרוסים אינטרס זהה. הצורך של פוטין באיראנים קטן באופן משמעותי. בשנה האחרונה הפערים בין רוסיה ואסד לבין חיזבאללה ואיראן גדלים והולכים, וביום שאחרי המלחמה מה שיעניין את פוטין הוא האינטרסים של רוסיה. במקומות שבהם איראן תפריע, אין ספק מה תהיה עמדתו של פוטין, האיש החזק באזור.
כבר בתחילת השנה התגבשה הערכה באגף המודיעין של צה"ל, שהמערכה מבחינתו של אסד הוכרעה, אף שהקרבות לא הסתיימו. עכשיו, חצי שנה אחרי, גם הקרבות לקראת סיום. על פי ההערכה הזו, בניצחונו של אסד יש פוטנציאל למימוש האינטרסים הישראליים ליציבות ביטחונית לאורך הגבול ברמת הגולן.
כבר בשלב זה ניתן לסמן את המגמה - לפחות כרגע, אסד נלחם את המלחמה בדרום סוריה באמצעות כוחותיו, ללא צורך בכוחות איראן וחיזבאללה. האם מדובר בהחלטה משותפת, או בהבנה של אסד שבמצב הנוכחי הוא כבר מסוגל לעמוד לבד על רגליו ולהסתפק בסיוע חיל האוויר הרוסי?
זו שאלה שמוקדם לענות עליה, אבל לקראת היום שאחרי המלחמה, נדמה שגם אסד מבין שלצד החוב הגדול שהוא חב לאיראן ולחיזבאללה, יש גם תג מחיר של הפסד, שכלל לא בטוח שהוא מעוניין לשלם אותו. על פי תמונת המצב כרגע, הסיפור הגדול מבחינת ישראל הוא בנוכחות של איראן באזורים הסמוכים לדמשק, ובמערכי האוויר המבוססים על כלי טיס בלתי מאוישים למטרות תקיפה ואיסוף מודיעין, יכולות ההגנה האווירית המתקדמות והיכולת הרקטית המתקדמת שנוכחות זו מביאה עמה. על זה האיראנים לא מתכוונים לוותר כל כך מהר, אבל יכול מאוד להיות שהמגמות האחרונות משחקות גם הן לידי ישראל.
האיראנים אולי לא ויתרו על הניסיון להתבסס בסוריה, אבל מכל הכיוונים מופעלים עליהם לחצים. מהכיוון הישראלי, מדובר בלחץ צבאי. ישראל ממשיכה, על פי המדווח, לתקוף מטרות איראניות בסוריה, ולמרות זאת האצבע המאשימה לא כוונה כלפיה. ביום שאחרי מלחמת האזרחים הכתובת לכל תקיפה כבר תהיה ברורה, וגם לזה עשויה להיות השפעה.
גם הלחץ הכלכלי ומטבע הריאל האיראני שנשחק עשויים להשפיע על מידת ההשקעה הצבאית האיראנית בסוריה, בלבנון וברצועת עזה. זאת, לצד האפשרות שהמחאה החברתית באיראן תגבר ככל שהמשבר הכלכלי שם יעמיק. להעמקת הקשרים בין ישראל לרוסיה והפגישה הצפויה בין נתניהו לפוטין חשיבות רבה בנושא הזה. עד עכשיו ישראל השכילה לנהל מדיניות שהוכיחה את עצמה והובילה להישגים. עכשיו יש גם סיכוי לא רע להתייצבות ביטחונית בזירה הצפונית, שמחייבת את ישראל להיזהר מטעויות מיותרות בשטח.
עזה תחילה
למרות המתיחות בצפון, ישראל קרובה יותר לעימות צבאי ברצועת עזה. לכאורה אין קשר בין שתי הגזרות, אך למעשה הדרג המדיני בוחר במדיניות הבלגה יוצאת דופן נוכח המשך טרור העפיפונים, וזאת כדי להימנע מעימות בתקופה שבה עדיין לא ברורות השלכות המבצע הצבאי הסורי סמוך לגבול ישראל והאיראנים ממשיכים בניסיונות ההתבססות באזורים הסמוכים לדמשק.
ככל שהמתיחות בצפון נמשכת, הדרג הפוליטי יכול להסביר לציבור את ההיגיון במדיניות האיפוק כלפי חמאס. בדרג המדיני ובמערכת הביטחון מנסים לגבש תוכנית חירום הומניטרית לרצועת עזה בלי מעורבות של הרשות הפלסטינית או של חמאס. למעשה, במערכת הביטחון סבורים שההנהגה הפלסטינית ובעיקר אבו מאזן מנסים לטרפד כל ניסיון כזה. בזירה מול הרשות הפלסטינית, השבוע החולף היה דרמטי במיוחד. לחוק קיזוז משכורת המחבלים ולקיצוץ החד בכספי הסיוע האמריקאי לרשות עשויות להיות השלכות גדולות על הממשל ברמאללה.
נדמה שבעניין זה - הקונצנזוס בישראל רחב. רוב אזרחי ישראל לא מקבלים כמובן מאליו את העובדה שאותה רשות המנהלת קשרים ביטחוניים עם ישראל ועוצרת גם מבוקשים, היא שמשלמת למשפחות המחבלים ומתדלקת משך שנים את תעשיית הטרור. ובכל זאת, בראייה פרגמטית, צריך לשאול מדוע עכשיו - הרי תמונה זאת הייתה ידועה משך שנים ובישראל העדיפו להעלים עין.
במערכת הביטחון יש המסבירים את הנחרצות הישראלית כנובעת משני גורמים - האחד פוליטי, והשני הוא נשיא ארה"ב דונלד טראמפ, שנותן גב מלא למדיניות זו מתוך תפיסה שדווקא קו קשוח ובלתי מתפשר הוא הדרך הנכונה לניהול סכסוכים. על פי היגיון זה, הפגנת עוצמה ונחישות עשויה לקרב את פתרון הבעיה יותר מקו רך ומתפשר, שלאורך זמן לא מוביל לפתרון מדיני. אם תרצו, תפיסת העולם של טראמפ לעומת זו של הנשיא הקודם ברק אובמה.
הרשות הפלסטינית בחרה בקו של עימות מדיני מול ישראל ולא בעימות מזוין. משכך, הם לא יוותרו על ההתחייבות שלהם להמשיך לממן את משפחות המחבלים. מבחינתם, עדיף לקצץ בתקציב, גם במחיר של העמקת המשבר הכלכלי, מאשר להפסיק את התשלומים. צעד כזה, מבחינתם, יהיה בבחינת התאבדות פוליטית.
אלוף האלופים
עיתונאי "מעריב" בן כספית פרסם השבוע ידיעה חשובה ומפתיעה על כך שאלוף ניצן אלון, ראש אגף המבצעים לשעבר, מונה לפרויקטור מיוחד למערכה מול איראן. למעשה, אין המדובר במינוי רשמי ואין כל כוונה להוסיף אלוף נוסף למטה הכללי. גם כך האלוף אלון סיים את תפקידו והוא ממתין להכרעה על זהות הרמטכ"ל הבא, כך שהמינוי הזה תקף לחודשים ספורים בלבד. למעשה, בחודשים הקריטיים עד ההכרעה על זהות הרמטכ"ל הבא, ניצן אלון נשאר קרוב מאוד לשולחן מקבלי ההחלטות, ראש הממשלה ושר הביטחון.
הרמטכ"ל איזנקוט כבר הודיע שימליץ על שלושה קצינים לתפקיד הרמטכ"ל הבא - האלופים אביב כוכבי ויאיר גולן, שכיהנו תחתיו כסגני רמטכ"ל, והאלוף ניצן אלון. המינוי הזמני של אלון לתפקיד המפגיש אותו ישירות עם ראש הממשלה ועם שר הביטחון מחזק עוד יותר את מעמדו כמתמודד משמעותי לתפקיד הרמטכ"ל הבא.
שר הביטחון ליברמן נוהג להתייעץ באופן קבוע עם קצינים בכירים במילואים, בין היתר על מנת לגבש עמדות ושאלות אל מול הערכת המצב הרשמית של צה"ל. עם חלק מהקצינים הוא נוהג להיפגש בתכיפות של פעם בחודש ולעתים אף יותר. את חלק מהמועמדים לתפקיד הרמטכ"ל, שיודעים בדיוק מי הם הקצינים המייעצים לליברמן, הידיעה הזו עשויה להטריד. בשורה התחתונה, ההחלטה על הג'וב הזמני של האלוף אלון מרמזת עד כמה ההתמודדות על התפקיד פתוחה לחלוטין.