כמו לכל תליין ותיק, גם לוולדימיר פוטין נשיא רוסיה, יש הומור גרדומים. בעוד מטוסיו מפציצים את שארית מדיניותו של בנימין נתניהו בסוריה, הוא מזמין את ראש הממשלה הישראלי להיות אורחו בגמר המונדיאל. כך אירחו קיסרי רומא בקולוסאום את ראשי השבטים באיפרכיות שלהם. שוטי הכפר שלנו מכנים את הבדיחה הזו "תיאום", שזה הכי דומה לתיאום בין סוס לרוכבו. בינתיים צובאים אלפי פליטים על הגדרות ומספרם מאמיר מיום ליום. "אף פליט לא ייכנס", הכריזו נתניהו ואביגדור ליברמן בנחישות, בתקיפות ובאומץ. אולי יש שם, ישמור אלוהים, סוכנים איראנים כפי שדווח בתקשורת.

ולא זאת אף זאת: בחשכת הליל כיסו בחורינו המצוינים בתקשורת את המבצע הנועז שהיה אמור להציג לעולם ולציבור הישראלי את המשוואה האמיתית: אסד ורוסיה משגרים טילים ופצצות, ואנחנו מארגנים משלוח של אספלניות ומוצצים. האמת קצת שונה: הסורי שלנו עשה את שלו, הסורי שלנו יכול ללכת. לעזאזל. זה גורלם הידוע מראש של המשת"פים שלנו.

בינתיים ישראל מתגברת כוחות ליד הגבול ו"מזהירה" את אסד לבל יזלוג כשהוא טובח בפליטים. רק למען הסדר הטוב: הדבר האחרון שעולה על דעתו של אסד זה להתקוטט עם ישראל. בטח לא לטבוח בפליטים שפינו לו את הדרך (הוא עושה את זה כשהוא נלחם במורדים שמתחבאים ביניהם). מצדו שישראל תמשיך לטפל בפליטים בדרכו לקוניטרה.

בישיבת הממשלה דרש נתניהו "לקיים בקפדנות את הסכמי ההפרדה מ־1974 עם צבא סוריה" (בדיוק כמו שאנחנו מקיימים אותם, נכון?) והוסיף כי הוא "בקשר רצוף עם הבית הלבן והקרמלין". תמהני במה מדובר, הרי אין לו סחורה חדשה למכור, ואיש לא יקנה ממנו מכונית משומשת. בסך הכל מדובר בתחנונים ל"דיל" כלשהו שיוצג כניצחון.

כראוי לגודל השעה, גם הקבינט דן בסוגיה. מדובר בחבורה מבולבלת של פוליטיקאים שאין להם שום דבר נכון לתרום פרט לקשקוש הרגיל של איראן, חיזבאללה ועוד פעם איראן. גם בצה"ל מבינים את גודל הכישלון, ואני תוהה: יכול להיות שפרט לאחריות המטילה צל כבד ואמיתי על ניהול החזית הצפונית, עדיין נשאר לרמטכ"ל גדי איזנקוט שמץ של שמחה לאיד? יכול להיות שהוא אפילו נהנה למראה החבורה המתפתלת בקבינט, שאמורה להנחות אותו כיצד להתמודד עם הכאוס שהם עצמם יצרו בחוסר הבנתם ותפקודם. תמהני.

פליטים סורים בגבול ישראל. צילום: AFPפליטים סורים בגבול ישראל. צילום: AFP

הדמון של נתניהו

הבסיס לתוכנית שקרסה הוא תעתוע "הברית האזורית", כלומר הדיל המגונה כביכול עם הסעודים: אתם תשחקו אותה חברים שלנו (תלחצו על הפלסטינים, למשל) ותממנו את המורדים, וגם אנחנו נילחם באסד ובאיראנים. דובר אפילו על תקיפה באיראן.

הטריגר היה המרד נגד אסד ב־2011. לכאורה הרעיון הזה נראה סביר, אלא שב־2014 החל דאע"ש שוטף את עיראק וזולג לסוריה. סרטוני עריפת הראשים וזליגת הטרור הדאע"שי למערב הכניסו לסוריה גם את האמריקאים וגם את הרוסים. האמריקאים בראשות ברק אובמה בהילוך נמוך, הרוסים ביעפי מטוסים שהחלו להכות הן בדאע"ש והן בריכוזי המורדים באסד. בחירת דונלד טראמפ (2016) גרמה לפרץ אופטימיות, אלא שפוטין היה אכזרי ומנוול יותר וחרף כמה זיקוקין דינור של טומהוקים, טראמפ שמר ושומר על פרופיל נמוך כשהוא מוכר לפוטין (בהסכם) את האינטרס הישראלי בסוריה.

מי שנהנה להשתעשע בהערכות מופרכות של מודיעין שמשקף את הערכות המצב ההזויות של הפוליטיקאים, מוזמן לקרוא את הערכת המודיעין הישראלית הרשמית כפי ששווקה והועתקה בתקשורת כשהחל המרד נגד אסד: "אירועי השבועות האחרונים בסוריה, שבהם הוחרפו ההתנגשויות בין כוחות הביטחון של אסד לבין המורדים, מאיצים את קריסת המשטר... אסד נתון בלחץ פנימי גובר, המקבל רוח גבית מעוצמת הגינויים בזירה הבינלאומית לצעדי הדיכוי האלים שהוא נוקט כנגד האופוזיציה. בכמה אזורים מרוחקים במדינה שולטות בפועל קבוצות של מורדים, ומחסומים מונעים את כניסתם של נאמני אסד (...) הוחרפו ההתקפות על בסיסי צבא סוריה (...) גורמי המודיעין בישראל מתקשים להעריך בשלב זה מי יתפוס את השלטון לאחר נפילת המשטר (...) לא ברור גם עד כמה תישמר הרציפות הגיאוגרפית בסוריה".

אביב כוכבי היה אז ראש אמ"ן טרי וחסר ניסיון מודיעיני. הערכת המצב הייתה של ראש אמ"ן היוצא עמוס ידלין, ברוח אהוד ברק ונתניהו. למען האמת, רעיון התמיכה במורדים נשמע סביר אותם ימים ונתמך על ידי הערכה סבירה גם היא, שאולי יגיח משהו חדש מביצת הדמים הסורית והוא עשוי להיות בר שיח לגבי זכותנו על רמת הגולן.

אלא שב־2014 הפעיל פוטין את חיל האוויר שלו לטובת אסד. בהכירנו את הקליינט הזה כחסר מעצורים, אפשר היה לומר בביטחון יחסי שהמשחק נגמר. זוכרים את הצהרת אהוד ברק שר הביטחון של נתניהו בדצמבר 2011, כאשר פרץ המרד נגד אסד? "משפחת אסד סיימה את תפקידה ההיסטורי. הם ייעלמו כנראה תוך כמה שבועות". בשבע השנים שעברו מאז תמכה מדינת ישראל במורדים, שגובו על ידי סעודיה. האינטרס הסעודי־ישראלי המשותף הוא לדפוק את איראן. האינטרס הישראלי הוא שניצחון "ידידינו" החדשים, המורדים, יקנה לרמת הגולן לגיטימציה בינלאומית.

זו הייתה תוכנית הזויה. לא פחות משיתוף הפעולה ההזוי של ממשלת בגין־שרון עם הנוצרים בלבנון. הדמון של בגין היה אש"ף; הדמון של נתניהו הוא איראן. עניין הדמון המאיים על קיום ישראל חשוב להכנת העם לקראת מעורבות צה"ל, בייחוד בפרויקטים שלא נוגעים ישירות לאיום קיומי. אש"ף לא איים בימי בגין־שרון על קיום המדינה, אלא על האחיזה ביהודה ושומרון והטריד ברמה של טרור.

גם רמת הגולן היא יותר אידיאולוגיה מאשר צורך ביטחוני קיומי (ברק, נתניהו ושרון היו מוכנים בעבר להתמקח עליה). בשנת 2011 כשבושלה התוכנית לראשונה, היה משה יעלון שר לענייני מודיעין, משנה לראש הממשלה נתניהו ותומך נלהב במעורבות בסוריה. ב־2013 הלך ברק, ויעלון שהחליפו המשיך להאמין בניצחון המורדים הסורים גם לאחר המעורבות הרוסית ב־2014. במאי 2016 הדיח נתניהו את יעלון ממשרד הביטחון לטובת ליברמן. השבוע, כשאסד בדרך לקוניטרה, קרא יעלון לעולם, במאמר משותף עם יאיר לפיד, להכיר בריבונות ישראל על הגולן. איפה מורדים ואיפה נעליים.

לפני שנה בערך התגלגלתי למשרדו של יעלון במכון למחקרי ביטחון. חשבתי, חרף קוביותו הטבעית, שאולי יחדור לתודעתו איזה שביב הרהור כפירה. בלי להיכנס לפרטי השיחה, אמרתי לו: "בוגי, אסד יגיע לקוניטרה ומה אז?". בוגי אמר צריך לתת למורדים צ'אנס. אמרתי: "לא ילך". אמר: "ניתן להם צ'אנס", ונפרדנו. לא לפני שאמרתי שחבל על ההשקעה והקורבנות (מזכירתו רשמה). אבל הי! ערבים הורגים ערבים. אז ניצחנו, לא?