הסברה הרוחשת כעת בשדה הפוליטי היא שהבחירות יתקיימו בתחילת 2019 ואולי עוד קודם לכן. רגע לפני שהקמפיינים מתרגשים עלינו, חשוב לחדד את ההבדלים העקרוניים בין הימין הכביכול רחב לבין השמאל הכביכול מצומק. פוליטיקה היא עולם של קונספציות, תדמיות ומסכי ערפל. המהות פעמים רבות נחבאת מאחורי הקלעים. מפעם לפעם כדאי לחלץ אותה מהמחשכים.

עד לפני כמה שנים חזון פתרון שתי המדינות לשני עמים היה בגדר הסכמה שכיחה בקרב החברה הישראלית ובקרב פוליטיקאים רבים מימין ומשמאל. מאז הצהרתו של אהוד ברק, לאחר כישלון ועידת קמפ דיוויד בשנת 2000 כי “אין פרטנר” ועד אמירתו של טראמפ עם כניסתו לבית הלבן בתחילת 2017: “מדינה אחת, שתי מדינות, מה שתחליטו”, פעלו חסידי סיפוח השטחים באינטנסיביות בשלושה מישורים על מנת לאיין את הפתרון היחיד שיציל את ישראל מהפיכתה למדינת אפרטהייד.

ראשית, הם השתלטו על מרכז הליכוד. בסוף 2017 הצביע מרכז הליכוד בעד החלת הריבונות הישראלית בשטחי יהודה ושומרון. בהמשך ישיר לכך, השתלטו תומכי הסיפוח על השיח הציבורי: זה כמה שנים הפכו ארגוני השמאל יעד למסע שיסוי ודה לגיטימציה ששיאו בחוק העמותות, והכינוי “סמולן” הפך לשם גנאי. לבסוף השתלטו מתנגדי פתרון שתי המדינות על הטריטוריה. באמצעות הקמתם של מאחזים בלתי חוקיים הם מטשטשים את גבולות הקו הירוק ומנסים למנוע כל אפשרות של פתרון קבע הכולל רצף טריטוריאלי למדינה פלסטינית. על פי הדוח האחרון של שלום עכשיו, נכון ל־2018 הושלמה הכשרתם של 13 מאחזים בלתי חוקיים, והחלה הכשרתם של 35 נוספים.

תומכי הסיפוח קנו להם אחיזה לא רק בקרב הימין, אלא גם במפלגת יש עתיד שמתחפשת לימין. העומד בראשה הכריז לאחרונה בראיון באנגלית ל־CNN כי הוא תומך בפתרון שתי המדינות. אלא שמשיקולי הישרדות ביומיום הוא משתף פעולה עם דה הלגיטימציה לשמאל, ותמורת כיסא בקואליציה עתידית רוב הזמן הוא דואג להסתיר את שמאלנותו ומתיר לפתרון להתמסמס. לנוכח הנסיבות הללו, אין פלא שישראלים רבים, למרות כמיהתם אליו, חדלו לראות בפתרון שתי המדינות אפשרות ריאלית.

ביום רביעי האחרון נשא ח”כ יוסי יונה (המחנה הציוני) נאום בערבית לרגל יום השפה הערבית בכנסת. במהלכו הוא קרא לראש הממשלה נתניהו להזמין את מוחמד בן סלמאן, יורש העצר הסעודי, לכנסת, כדי להניח מחדש את היוזמה הסעודית כנקודת התחלה לחידוש המשא ומתן. נאומו זכה להדים גדולים בתקשורת הערבית. העיתונאי הסעודי דחאם אל־ג'פראן אל־ענזי אף הגיב מפורשות וכתב: “אם ישוכנע שישראל רצינית בכוונות השלום, הנסיך לא יהסס לבוא”.

בתקשורת הישראלית, למרבה הצער, הנאום הובלע. אך את האמת אין להסתיר. חזון שתי המדינות עדיין מונח לפתחנו. כל הגורמים המתונים במזרח התיכון, שישראל כמהה לשיתוף פעולה עמם, אינם מכירים בשום חזון אחר. כפי שהראה ג’קי חוגי, גם השיקום בעזה עובר דרכו. החזון הזה טומן פוטנציאל אדיר לטיוב חיינו כאן. המשך הצבעה למפלגות הימין היא סגירה הרמטית של פוטנציאל זה.