זה היה בשיאן של החזרות להצגת הסיום. היינו תמימים ואמיצים, והעלינו את "הקוסם מארץ עוץ" על במה בגרסה שהייתה מעיפה את ליימן פרנק באום לארץ עוץ ובחזרה, בלי טורנדו. הדמויות הראשיות עברו באדיבותנו, תלמידי י"ב בתיכון ליד האוניברסיטה, שינוי תדמית: דורותי הוסבה לבחור נאה בביריות, שמחפש את זהותו המינית ("זה הבן של פרופ' א'?" לחששו בקהל, כך מגלה הקלטת של מצלמת הווידיאו העתיקה); האריה הפחדן לבוגר שבט צופים שכל מאווייו להתקבל בכיכר ציון, אצל הזרוקים עם מעילי העור והריצ'רצ'ים; טוטו, הכלב של דורותי, הוא ילדה קטנה וסקרנית (אני), ששואלת את כל השאלות ומזהה את האמת בלי מאמץ וכך הלאה. 

כשהגיעה השעה, אחרי אינספור חזרות עם הבמאי אשלי טוביאס, בקהל ישב קולנוען מוכר, שסיפר למנהל בית הספר סם שפיגל לקולנוע ולטלוויזיה, רנן שור, על כמה תלמידים שהוא רואה בהם משתתפים פוטנציאליים בסרטי הסטודנטים שלו. אני הייתי אחת מהם. ד', היום קולנוענית ותסריטאית מוערכת מאוד, הגיעה בהמלצתו לבית שלנו באיזה יום אחר הצהריים. היא צעדה הלוך ושוב בחדר שלי, הביטה סביבה, תחבה אף אל מדפי הספרים והפטירה בחשיבות עצמית: "המממ, המממ, אז ככה, המממ, נראה חדר של בת 17 טיפוסית, המממ". רציתי לומר לה שאני הכל חוץ מטיפוסית. למי את קוראת טיפוסית, חצופה. אני הסיוט המהלך של כל הורה למתבגרת, אני ילדה טובה שנמאס לה ממלאכת הריצוי, ועכשיו היא בועטת, והו, איזה בעיטות יש לי. חכי, תחטפי אחת בעצמך. אבל לא יצא לי כלום מהפה. 

את אותה חוויה עברתי, בווריאציה שונה מעט, בזימון לעיתון גדול לפני המון שנים. באותה עת עמד בראש המערכת אדם שטרלולו נודע למרחקים. הוא נהג להעביר את מועמדיו מבחני אישיות ומקצועיות; הוא, שאני לא יודעת אם היה עובר בעצמו מבחן בסיסי לתקשורת בין־אישית. הגעתי לטירה של המאבחנת מטעמו והתייבשתי כמה שעות טובות עם אחד המבחנים המשמימים שהיקום יכול היה לייצר. תוך כדי, כבר הצטערתי. הקש היה השיחה שקיבלתי מנציגה מטעמו של הרב־טרלול: "תשמעי", בישרה לי. "עברת את המבחנים המקצועיים בהצלחה. מבחינה אישיותית, התוצאות בינוניות". רציתי לומר לה שאני לא מבינה על מה היא מדברת, הרי אני הכל פרט לבינונית. מי חינך אותך, אישה גסה, שאת מכנה אותי "בינונית"? שלחת אותי לאבחון אצל יושבת ראש מועצת הלימונים, ואת קוראת לי בינונית? 

*** 

שנים אחר כך אני אמא. הילד שלנו זומן למבחנים לאיתור מחוננים. "אני לא רוצה", אמר לי. "מה אכפת לך?" ניסיתי לשדל, "כמה שעות וזהו". הוא רקע ברגליים, התעצבן, בכה, התמרד, ואז, בין נשימה מהירה אחת לאחרת, אמר: "אני הולך לעשות את זה, אבל אני אעשה את זה הכי גרוע שאני יכול". ליוויתי אותו. פילסנו את דרכנו בין אלף הורים שרוצים, כמוני, שהעולם יכיר בילדיהם כמחוננים. אחרי כמה ימים קיבלנו טלפון. "תשמעי", אמר לי הבחור מעבר לקו.

"ראיתי הרבה מבחנים בחיים שלי, אבל מבחן כל כך גרוע, עם כזו עקביות, מעורר בי חשד שהילד עשה אותו במכוון ככה". הוא הסביר לי שבכל מקום, למשל, שהיו תרגילי חשבון, המרדן הקטן הציב מספרים אחרים, כך שהיה היגיון בשיגעון. "אולי הוא יהיה מוכן לבוא לדבר איתי?" שאל הבחור הנבון מעבר לקו. זה לא היה קל, אבל קרה. הם ישבו ושיחקו שחמט, דיברו על החיים – קטנצ'יק מתולתל עם עיניים גדולות וחכמות, ואיש אחד, שהבין משהו בנפשו של ילד. נמלאתי גאווה. אמרתי לעצמי: "הנה, יצא כמו אמא שלו. הוא מבין שבינוניות היא האויב הגדול של האנושות. מצוין עשה כשהגיש מבחן גרוע. רק שלא ייבלע בים הסתם שמאיים להטביע את כולנו". 

היום אני פחות צעירה וקצת פחות נאיבית. החיים לימדו אותי שהשאיפה הזו להצטיין היא הרבה פעמים אויב. סליחה שאני שופכת מים על התהלוכה, אבל מה השלאגר בלהיות כל הזמן על הקצה? למה באמת כולם צריכים להצטיין? למה כולם צריכים להיות מחוננים, מחונני־על או גאונים? מה קרה ל"דרך המלך" של הרמב"ם, שמדבר בשבחי האמצע? ומהו האמצע, אם לא הבינוניות? נדמה לי שהספקנו לשכוח את קסמן של מילים כמו "בסדר". כשאנחנו רוצים לומר על משהו שהוא סתמי, אנחנו אומרים: "בסדר". אבל בסדר משמעו "עולם כמנהגו נוהג". הדברים מונחים במקומם. הכל במצב של סדר, תקין, שפיר, בריא. וזה מה שאני מאחלת לילדים שלי. שיהיה להם בסדר. שחוויות הקצה שהחיים יזמנו להם לא יעיבו על החוויות הבינוניות, כלומר מה שמשאיר אותנו על ציר השפיות. בסדר? 
 

Tower-Tag. צילום: צבי טובול לביאTower-Tag. צילום: צבי טובול לביא
 

בדק בית

ארבעה בנים (13, 13.5, 16.5, 49) יוצאים למסע בשנת 2158. האנושות כבר הצליחה לפרוץ את גבולות שביל החלב ועברה להקים מושבות בגלקסיות רחוקות. צוות עילית יוצא לכוכב מרוחק כדי לבדוק אפשרויות לקיום חיים חדשים ונתקל ביצורים ערמומיים. המסע יוצא לדרך ממתחם המציאות המדומה 1Sync, במשחק Tower Tag ברחובות. ארבעת הבנים חובשים את קסדות ה־VR, משקפי מציאות מדומה מסוג HTC VIVE וחוברים מחדש זה לזה בעולם אחר, שבו הם דמויות על לוח משחק ענק, גדול פי 100 משטח המרחב שבו בפועל הם נמצאים במציאות, למשחק יריות בלייזר, קבוצה נגד קבוצה.

המחשבים הם מסדרת LEGION של LENOVO - מחשבי־על לשחקנים מתקדמים, והמשתתפים הופכים לחלק מהמציאות הווירטואלית. בקבוצה שלנו היו שלושה ילידים שמכירים את העולם הווירטואלי ושולטים בסודות שלו, בעלי אינסטינקטים של חיות רעות, ומהגר אחד, שעדיין מנסה להבין מי נגד מי. כולם יצאו בתחושה שהם רוצים עוד. 

Tower Tag, לבני 10 ומעלה, מחיר ל־45 דקות משחק: 80 שקלים באמצע השבוע, 90 שקלים בסוף השבוע, אפשר להגיע כקבוצה של עד שישה משתתפים, מתחם 1Sync, רחוב המנוף 4, רחובות, פתוח בכל יום מ־9:00 ועד 1:00 – בתיאום מראש בטלפון 077-9961616 

 

ארץ הילדים. עיצוב: אורי קרמןארץ הילדים. עיצוב: אורי קרמן




המלצתרבות

"לדאבוני אינני מסוגל לראות כבשים מבעד לדפנותיהן של תיבות. ייתכן שדומה אני במקצת למבוגרים - ודאי זקנתי... כל המבוגרים היו ילדים קודם (אבל אחדים זוכרים זאת)" (אנטואן סנט אכזופרי, "הנסיך הקטן"). אולי כך אפשר לתמצת את "ארץ הילדים", שמזמין למסע מיוחד את הקוראים הצעירים ולא רק אותם, אלא את כל מי שמקנן וחי בו הילד, גם אם רק לפרקים. "ארץ הילדים הולכת ומוקפת בחומה, בכל יום נוספת עוד שורת אבנים, ואתה רואה פחות ופחות. כאשר החומה מגיעה לגובה העיניים ועוברת אותן, נעלמת פתאום ארץ הילדים מעיניך, ואתה לא יכול לשוב ולהיזכר בה... בהתחלה, אתה עוד מנסה לזכור, אבל אור השמש מערפל את הזיכרונות, ודווקא בלילה, כשאין אור ולא רואים טוב, חוזרת אליך לעתים ארץ הילדים", כותב המחבר עפר גרוזברד, פסיכולוג קליני ומומחה ליישוב סכסוכים, בהקדמה אישית מאוד וכנה מאוד טרם כניסה למסע של קבוצת ילדים בעולם של מבוגרים. 

"אוזן המן", המנהל הרשע וחבריו המורים נלחמים בילדים כדי להפוך אותם למבוגרים, אך הילדים נשבעים להישאר לנצח ילדים. בכל מסע יש מפה עם נקודות ציון כ"ארמון המוצצים", "המוזיאון לחקר הילדות", "הר החלומות", שמאוכלסות בידי גלגלונה, פטפוטית, פיפינה, כעסני ועוד. ספר מקסים וחכם המאויר בידו הפלאית של דני קרמן ומהלך בעדינות בין התובנות הבוגרות לתובנות טרם השכבות שנערמו עליהן. 

"ארץ הילדים" מאת עפר גרוזברד, איורים: דני קרמן, הוצאת סטימצקי, מחיר: 79 שקלים