בערך באחת וחצי בלילה הרגשתי שאני לא יכול יותר, וביקשתי שינתקו אותי מהמכשירים. הטכנאית בקבלה אולי נבהלה מעט מדמות של גבר די גדול פוסע לכיוונה כשהוא מחובר לעשרות אלקטרודות וחוטי חשמל, אבל מהר מאוד התעשתה ועזרה לי לקלף את כל הקונסטרוקציה מעל פדחתי. כך נרשם איקס לצד אחד הכישלונות המתמשכים של חיי: להעביר לילה בשינה רצופה.

ראשית הסיפור היא לפני למעלה משנה: השכן מלמטה התחיל לעשן - והעובדה שהחלונות בבית סגורים לא מנעה מהעשן להתאבך לו מעלה מעלה אל נחירַי. רק שאחרי כמה שבועות, לאחר שהתברר שכל החלונות בבית אכן מוגפים כהלכה, ושהשכן כלל לא מעשן, חלקתי את התסכול עם הגברת קיפניס, והתברר כי להד"ם: הריח החריף של הסיגריות מתקיים רק בדמיוני.

דמיוני או לא, הוא היה חריף ומטריד - כאילו הניח מישהו מאפרה מלאה לצד מיטתי, כך לפחות תיארתי את החוויה באוזני הנוירולוג שאליו ניגשתי כדי לקבל הפנייה לסי־טי, אם־אר־איי - וכל אותם ראשי תיבות שמתקיים בהם הכלל הברור: כל אות לועזית בשם הבדיקה מסמלת חודש של המתנה בדרך אליה. 

מה אומר לכם, חברים? שרק תהיו בריאים, כי תזדקקו לכל בדל של בריאות גופנית ונפשית כדי לצלוח את "מערכת זימון התורים", שלא לדבר על לקבוע אותם בהמתנה של פחות מכמה חודשים. צריך לגלות תושייה, לדחות "לא" כתשובה ולבדוק מקומות חלופיים ורשימות המתנה, תכונות הישרדותיות שבהן התברכה הגברת קיפניס, האישה שאני מלא הערכה לאסרטיביות שלה, רק פחות מבין את המניע: כמו רוב הגברים בגילי, האקזיט הכי נאה שאוכל לסדר לה הוא צ'ק מחברת הביטוח.  

נחמה פורתא היא מצאה בוודאי כשהתקבל האישור למה שהיא טוענת כבר שנים: המוח שלי ריק. לשמחתי, גם מממצאים מחשידים. מה שכן, דווקא רופאת האף־אוזן־גרון, שאצלה ביקרתי כחלק מסדרת הבדיקות, טענה לאיזו בלוטה מוגדלת אי־שם במעלה אחד מנחירי, מה שעלול בנסיבות מסוימות להוביל להפסקת נשימה בשינה. אגב שינה, לעולם איני ישן יותר מחמש שעות ברצף, ומאז שחציתי את גיל 40, אפילו חמש השעות האלה כוללות גיחה או שתיים לשירותים.

לכן תמהתי מאוד לגלות שהחדרון הנקי אך הקטן מאוד במעבדת השינה לא כלל אפשרות להתרוקן. שאר הפסיליטיס היו ברמה של מלון שני כוכבים: מיטה עם מזרן קשה למדי, כיור קטן בפינה וטלוויזיה עם אופציית צפייה אחת בלבד: תוכנית הריאליטי שבה רווקות מיואשות נודדות לקצוות תבל בשביל קצת זרע יהודי (העיקר שההבטחה היא לגלות כמה רחוק אפשר "ללכת בעקבות האהבה". רוצים לבדוק באמת? שדכו בין יהודים לערביות ולהפך, ביפו, בירושלים או בחיפה. נראה אתכם מוכרים את הפורמט הזה במדינת הגזענים).

את הפיצוי לנזק המוחי שבוודאי חוללה הצפייה, הגישה לי קשת בדמות תוכניתה של נסלי ברדה, בפרק על תא"ל (מיל') דרור פלטין, שהיה לי הכבוד להיות מ"כ בפלוגה שלו בעת שהיה מ"פ, ושהתרסק בשעת צניחה אל מה שהיה נראה כמותו, אך שרד והשתקם כנגד כל הסיכויים. פלטין משתתף בתחרויות "איש הברזל". אולי בגלל זה, חוץ מהבלורית הג'ינג'ית שהלבינה, הוא נראה בדיוק כפי שראיתיו לאחרונה, לפני יותר מ–30 שנה. אני לעומת זאת, שקעתי במחשבות נוגות על כך שהעתיד, טוב ככל שיהיה, צופן לי בוודאי אשפוזים, למשל איזה צנתורון או ניתוח פרוסטטה, שבהם עוד אשכב מרותק למיטה וארחם על עצמי מאוד.

בערך ב־23:30 נכנסה הטכנאית החביבה לרמוז לי שעלי לנסות לישון קצת: "צריך לפחות חמש וחצי שעות", הסבירה. אם להמשיך את הנוסטלגיה הצבאית, אזי הפעם האחרונה שבה ישנתי לאורך יותר מחמש שעות ברצף הייתה אולי בלילה שאחרי מסע הכומתה שלי: אפילו כחייל קרבי, אני זוכר את עצמי אוכל נקניקייה בפיג'מה בארוחת הבוקר של שבת בקיבוץ, ומחכה שהחבר'ה יתעוררו. 

שעתיים נוספות עברו עלי בעלטה, ובמהלכן התגבשה ההכרה שאם יש מתנה שהחיים יכולים להציע לאדם בוגר שכבר עשה דבר או שניים בחייו, וחי חיים טובים בסך הכל, הרי זה ללכת לישון ולא לקום עוד. מה האלטרנטיבה? להגיע לגיל שבו המחמאה הכי גדולה שתקבל היא "צלול", כאילו היית מיץ תפוחים? 

עם ההכרה הזאת הודעתי לטכנאית שמבחינתי הבדיקה הסתיימה, וחתכתי הביתה דרך מחסומי המשטרה שגידרו את פעילויות הלילה הלבן. השעה הייתה שתיים בלילה, ותל אביב שלי חגגה את עצמה לדעת, טובלת בסקס, סמים וטוני וספה. "צריך להיות משוגע כדי לרצות לישון בעיר הזאת", מלמלתי בסביבות שלוש וחצי לפנות בוקר, כשקרסתי לשינה בריאה של משהו כמו שלוש שעות וחצי, בדיוק כמו שאני אוהב.