כשקרא ראש הממשלה בנימין נתניהו בפומבי ובשפה האנגלית את ההצהרה המשותפת שלו ושל ראש ממשלת פולין, לא נשמעה כל מילת ביקורת על תוכנה. גם לא מאלה שמיהרו לתקוף את נתניהו לאחר פרסומה בעברית. למותר יהיה להכביר מילים כי שתיקתם של "יד ושם", פרופ' יהודה באואר, ח"כים מהשמאל ומימין, לא נבעה מאי־שליטתם בשפה האנגלית, שפה שבה שולטים היטב כל הנ"ל.

הצהרה זו באה לעולם בעקבות היענותה הגמורה של פולין לדרישת ממשלת ישראל לבטל את הסעיפים הפליליים בחוק הפולני, שלפיו, אזכורם של ביטויים כגון: "מחנות ההשמדה הפולניים" ו/או "אחריות פולין ו/או העם הפולני לשואה", יהיה בגדר עבירה פלילית שעונשה עד שלוש שנות מאסר.

הפולנים, הליטאים, האוקראינים וכמובן הגרמנים, הינם העמים האנטישמיים ביותר עלי אדמות - אם כי בדורנו ערביי עזה, יהודה ושומרון שטופים בשנאת ישראל במינון גבוה עוד יותר. את שנאת ישראל יונק כל ילד פולני מרגע היוולדו, כמאמרו של יצחק שמיר. אמו של הח"מ - שעלתה לארץ מספר שנים לפני השואה - הייתה נוהגת לבטא ביידיש עסיסית את האנטישמיות הפולנית: "המשפחה שלי חייתה בפולין כאלף שנים ולא הרגשנו בבית אפילו יום אחד".

אולם בכל אלה אין לשנות כהוא זה מהעובדה שאין בהצהרה המשותפת ולו מילה אחת שאינה אמת. באותה מידה שנכון הדבר שפולנים רבים סייעו לנאצים בהשמדת היהודים בעיקר באמצעות הלשנה והסגרה, כך גם נכון הדבר שעל אדמת פולין, בניגוד ליתר מדינות אירופה שנכבשו על ידי הנאצים, לא קם ממשל קוויזלינגי־פולני ששיתף פעולה עם הנאצים בכלל ובהשמדת יהודים בפרט.

בשנת תש"ב (ראשית 1942) הייתה זו הממשלה הפולנית הגולה בלונדון - שהיו בה גם אנטישמים לא מעטים - שהפיצה, על יסוד מידע שהעבירה לה המחתרת "ארמייה קריובה", כי הנאצים מבצעים רצח המוני של יהודים.

זאת ועוד, בניגוד לסילוף ההיסטורי של "יד ושם" ופרופ' באואר באשר לתמונה האמיתית של מה שהתרחש במרד גטו ורשה, מאמץ הלחימה העיקרי במהלכו היה בכיכר מורנובסקי, שבה הונף על גג אחד המבנים הדגל הכחול־לבן, הוא דגל מדינת ישראל היום. לחימה זו נוהלה בלעדית על ידי אצ"י (ארגון צבאי יהודי) בפיקודו של פבל פרנקל, בית"רי שהיה קצין בצבא הפולני. כמעט כל 400 לוחמי אצ"י, כמו המפקד, היו בית"רים ששירתו בצבא הפולני. הם לחמו במרד גטו ורשה כגדוד חי"ר מאומן למדי, וכמעט כל ציודם - שכלל רובים, מקלעים בודדים, רימונים ועוד - הוברח לתוך הגטו על ידי "ארמייה קריובה".

קבוצת המורדים, בפיקודו של מרדכי אנילביץ', כללה את אנשי השומר הצעיר והבונד הקומוניסטי והאנטי־ציוני. חלקה בלחימה ממש היה זניח לגמרי ביחס להיקף הלחימה והיקף האבידות שנגרמו לגרמנים על ידי חיילי אצ"י.

הנה כי כן, המפקד האמיתי של מרד גטו ורשה היה פרנקל. אולם אנשי השומר הצעיר, בסיוע "יד ושם" ופרופ' באואר, סילפו את העובדות וההיסטוריה, וכתוצאה מכך שמו של אנילביץ' כ"מפקד גטו ורשה" המדומה נישא בפי כל, ואילו איש כמעט אינו יודע דבר על מי שפיקד בפועל על הלחימה בגטו ורשה.

כמידת הכזב הזו כך מידת הכזב של פרופ' באואר באומרו לגבי ההצהרה המשותפת, כי "מדובר בכניעה לנרטיב הפולני, בפגיעה בזיכרון השואה ובסיכון כל מחקר עצמאי עתידי שירצו לעשות בפולין"; וכן באמירתו השקרית שלפיה: "מכרנו בנזיד עדשים את זיכרון השואה".

למעשה, ביטול הסעיפים הפליליים בחוק הפולני דווקא מונע כל סיכון ומבטיח את המשך קיומו של "מחקר עתידי שירצו לעשות בפולין" על השואה. יתרה מכך, ההצהרה המשותפת מציינת במפורש: "אנחנו - כלומר ממשלות ישראל ופולין - מאמינים כי קיימת אחריות משותפת לאפשר ניהול מחקרים באופן חופשי, לקדם את ההבנה ולשמר את זיכרון תולדות השואה"; וכן: "אנו תומכים בחופש ביטוי בעניין ההיסטוריה ובעניין חופש המחקר בכל תחומי השואה, כך שמחקרים יוכלו להתבצע ללא כל חשש ממכשולים משפטיים, על ידי סטודנטים, מורים, חוקרים, עיתונאים וכמו כן על ידי הניצולים ובני משפחותיהם. לא תוטל עליהם אחריות חוקית בגין מימוש הזכות לחופש הביטוי ולחופש האקדמי ביחס לשואה".

הנה כי כן, לאור קטעים אלה בהצהרה המשותפת - המדגישים אי־הטלת אחריות חוקית כלשהי עקב מחקר ופרסומים בעניין השואה, לרבות אחריות מהדין האזרחי - הרי התנפלותו הפרועה של פרופ' באואר על ההצהרה הינה גם מגוחכת ונלעגת להחריד.

***

באם עסקינן בפרופ' באואר, הרי כגודל האשמתו הכוללת את העם הפולני כולו בשואה כך גודל זיכויו הגמור, המביש והמחפיר של העם הגרמני מהרצח התעשייתי של העם היהודי על אדמת אירופה. חוקר השואה היהודי דניאל גולדהגן פרסם ספר שכותרתו "תליינים מרצון של היטלר". במרכזו, הטיעון החד־משמעי שלפיו הגרמנים ביצעו את השואה כי המוני העם הגרמני רצו בה. גולדהגן ביסס את משנתו כשהוכיח שהמוני חיילי מילואים ושוטרים, שבאו מתוך המוני הגרמנים הפשוטים והרגילים מהשורה, עסקו בהתנדבות ובהתלהבות בטבח המוני של יהודים.

לא רק היסטוריונים גרמנים אפופי כזבים התנפלו על גולדהגן והאשימו אותו כי הוא עושה לעם הגרמני את מה שהנאצים עשו לעם היהודי, קרי הגדרתם כ"עם השטן". ילקוט הכזבים של המכחישים כלל אמירות שקריות כגון: "קומץ מנהיגים נאצים מטורפים עשו מניפולציות לאנשים מהוגנים בדרך כלל כדי שישתפו פעולה במעשי הזוועה"; הם גם נזקקו לדעותיה של היהודייה השמאלנית הקיצונית חנה ארנדט באשר ל"בנאליות של הרוע", כלומר, לא ערכי המוסר הרקובים והאנטישמיים של הגרמנים הם שביסוד הירתמותם ההמונית של גרמנים מהשורה לטבח ההמוני ביהודים, אלא "המנגנונים הבירוקרטיים" של המשטר הנאצי הם הגורמים לכך.

למסע נפשע זה של היסטוריונים גרמנים הצטרף במהרה גם פרופ' באואר. בדיון פומבי שנערך במוזיאון השואה בוושינגטון, בחודש ניסן תשנ"ו (אפריל 1996), התנפל באואר בפראות על גולדהגן, כשהוא מאמץ את התפיסות השקריות של ההיסטוריונים הגרמנים ושל ארנדט היהודייה. את ההתנפלות הזו הגדיר רון רוזנבאום, שסיקר את האירוע, כך: "אומנם זו לא הייתה הוצאה להורג, אלא רק מאסר עולם".

בכך עוד לא נאמר דבר על כך שפרופ' באואר גם ניקה לחלוטין את ישראל קסטנר - שעליו אמר הצורר אדולף אייכמן ימ"ש כי אלמלא סיועו לא היה מצליח להשמיד 700 אלף מיהודי הונגריה - בלי מרד וללא כל התנגדות (וזאת באמצעות הרמייה שלפיה, הם נוסעים למחנה עבודה ולא יאונה להם כל רע).

"יד ושם", כמו גם פרופ' באואר והשמאל הקיצוני כולו, מזדרזים באמצעות כזבים להאשים את העם הפולני כולו בשיתוף פעולה עם הגרמנים בשואה. לעומת זאת, הם מכחישים את המעורבות רבת ההיקף של ערביי ארץ ישראל, בראשות גנרל האס־אס, אמין אל־חוסייני, בהשמדת יהדות אירופה.

בספרה המונומנטלי של ג'ואן פיטרס, "מאז ומקדם", שעניינו מקורות הסכסוך היהודי־ערבי על ארץ ישראל, היא קובעת חד־משמעית שהכנופיה של אל־חוסייני אחראית ישירות להשמדתם של מאות אלפי יהודים - הרבה יותר מאשר על ידי פולנים. אולם לאחרונה הסירו מהמוזיאון המחודש של "יד ושם" את הצילום המפורסם המתעד את פגישתם של אל־חוסייני והיטלר ימ"ש מכסלו תש"ב (נובמבר 41').

לבסוף, צודק בכל זאת פרופ' באואר, אכן מדינת ישראל "מכרה בנזיד עדשים" לא רק את זיכרון השואה אלא גם את זכרם וכבודם של ששת המיליונים שנרצחו על ידי הנאצים הגרמנים ועוזריהם. אולם לא בשל ההצהרה המשותפת הדבר נעשה, אלא באמצעות הסכם השילומים המחפיר - שהוא המסמך המביש ביותר שריבון יהודי כלשהו בכל תולדות עם ישראל חתם עליו - הסכם שמשמעותו כסף גרמני טמא תמורת דם יהודי שפוך, לפי תעריף של 150 דולר עבור כל יהודי שנשחט, 900 מיליון דולר עבור שישה מיליון יהודים.

את ההסכם הזה פרופ' באואר מעולם לא הוקיע ואף לא הסתייג ממנו. מה שראוי להוקעה בעיניו, וגם כן לא במקרה, הוא הצהרה משותפת ישראלית־פולנית, המדגישה את החובה לאפשר מחקר חופשי לחלוטין - בפולין - על השמדתם של מיליוני יהודים על אדמתה, לרבות בסיועם של פולנים רבים מאוד. אמור מעתה, לא המוסר היהודי דיבר מגרונו אלא הרמייה הפוליטית נטולת המעצורים.