בכל פעם שנכנס הקיץ והאינטראקציה שלי עם בני האדם הופכת להיות יותר קצרה ובלתי נסבלת משני הצדדים, אני תמיד תוהה אם עבודה בחקלאות או עם בעלי חיים הופכת את העונה הזאת לנסבלת יותר. הפעם החלטתי לא להסתפק בתהייה ונסעתי בבוקר אחד באופן ספונטני לאחד היישובים היותר צפוניים על המפה הישראלית, כדי לפגוש מקרוב אנשים שעובדים רוב הזמן עם עצי פרי ואפרוחים ולבדוק הכצעקתה.

יש משהו מטעה בפסטורליה השקטה של ישראל, במיוחד בצפון. הבומים הנשמעים ברקע מבוטלים מיד על ידינו כ"זה רק הסורים והמלחמה שלהם", כאילו שלנו אין ולא יהיה לעולם חלק בסיפור. שיעור באסקפיזם, פרק א'.

צעידה בכרמים ובשדות הפתוחים, שאפילו כביש גישה שטוח שמתאים לרכב עיר קטן ושכור אין בדרך אליהם, היא סוג של גלולת מדיטציה מיידית עבור מי שלקח לה לפחות 45 דקות לצאת ממרכז תל אביב לאיילון בשיא הפקקים של הבוקר. שיירות צפופות של רכבים שסביר להניח שעושים את דרכם בוקר–בוקר באותו כביש פקוק, מטפטפות איזו תחושת מיאוס קיומית. כשהייתי לא מזמן בצפון כרתים, רוב הזמן הרכב שלנו היה בודד על הכביש. 600 אלף איש על שטח שהוא כמעט שני שלישים ממדינת ישראל. איזה גן עדן. כמעט כמו ישראל, אם רק לא היו בה כל כך הרבה בני אדם.

בחזרה אלינו. בכניסה ליישוב הצפוני סמוך לגדר הגבול אפשר מיד להבחין בכך שאף אחד לא קושר את האופניים. זוגות־זוגות מפוזרים בחצרות הבתים וחלקם אפילו בצדי הכביש, מחכים לבעליהם. אין לאן לברוח. ולא רק שקט שמאוחר יותר יתברר כמדומה, הדבר הראשון שמרגישים כשפותחים את דלת הרכב הממוזג הוא בריזה. תחילת יולי, אוויר הרים צלול כמו באירופה.

אנשים שגרים על פסגות גבוהות, כמו ירושלמים למשל, אוהבים להתהדר ולהשוויץ באוזני כל מי שרק מתלונן על חום ולחות ב"סוודר באוגוסט" שלהם. האמת היא שזה נחמד לשמוע אנשים שגאים ביישוב שלהם ומגוננים עליו כמו היה ילד קטן. זה לא מובן מאליו.

רגע לפני שהתחלתי לקנא ממש בחקלאים שבנו את המקום שהיה הר טרשים ועובדים בשטח עם כובע רחב ובלי קליטה בסלולרי, סיפר לי אחד מהם ששמע אותי מלינה על בני אדם ביולי–אוגוסט, שחזירי בר וצרעות יכולים להיות מציקים יותר. "בטרור עוד אפשר לטפל", אמר. "אבל מול איתני הטבע אין ממש מה לעשות. הם באים ואוכלים כל חלקה טובה". זה היופי בחיות בטבע, המשיך מישהו להסביר לי, הם מגיעים לכל מה שטרי ומתוק ובשל.

ועדיין נדמה שאין בהם כעס על דברים שאי אפשר לשלוט בהם. גם אם הברד הרגעי שירד באמצע יוני הרס שלושה חודשים של עבודה, הם שרים לערוגות ומטפלים בהן בעדינות נוגעת ללב. צריך להיות אדם מאוד מיוחד וסבלני כדי לעסוק בחקלאות, אני אומרת. ואחר עונה לי תוך כדי ליטוף עלה שפשוט צריך לאהוב את מה שעושים בחיים, אחרת אין בהם טעם.

בדיוק בשעת הבוקר המוקדמת שבה סיירתי במטע התפוחים, השמש עמדה בזווית מושלמת, חצבה קרן בהר וראו את פסגת החרמון וענני הנוצה, בלי בומים על־קוליים ברקע. חבל שהכל למראית עין. שיעור באסקפיזם, פרק ב'. מיד הוצאתי את הטלפון כדי לצלם, אבל מבט אחד מבעד לעדשה הבהיר לי שאין שום דרך להעביר את העוצמה הזאת בצילום חובבני של טלפון סלולרי. "תשאירי בתיק", מישהו צעק לי, "גם ככה לא תהיה לך עכשיו קליטה שעתיים". שחררתי.

למרות הכל אין שום דבר פסטורלי בעבודה יומיומית של החקלאים, במיוחד כשלאחר המלחמה באיתני הטבע, בגניבות, בעפיפונים מדרום ובצרעות מהצפון, מי שעומדת בסוף בדרכם של עובדי האדמה השבורה הזאת, היא דווקא המדינה. זו שלפני 70 שנה עשתה הכל כדי להפריח את השממה וליישב כל חלקה טובה, עושה היום כמעט הכל כדי שחייהם של החקלאים יהיו בלתי אפשריים. אז נכון, אין מים ויקר פה, ועדיין, איפה הארץ זבת החלב והדבש?

בדרך חזרה לתל אביב חשבתי על ההפגנות שהיו כאן על יוקר המחיה, ועל כך שבניגוד למדינות מערביות מתוקנות אנחנו מתמודדים פה עם הוצאות כמעט בלתי אפשריות. בניגוד מוחלט למריבות שלי ברשת על יוקר המחיה, החלטתי שהפעם, לפחות בעניין התוצרת החקלאית, אני מעדיפה לבחור בתוצרת מקומית: במקום לבחור בתפוח מהונדס ומנוילן מטורקיה או מהשד יודע היכן, להוסיף עוד שקל לתפוח קצת מעוך ומלא חול, אבל הכי טעים וכזה שחזיתי בו בשלב הגדילה עוד בטרם נקטף. זה ממש עושה את ההבדל.