צה”ל, כך תמיד לימדו אותנו, הוא כור היתוך. הישראליות בקפסולה, או אם נרצה, סיר ענק שנזרקים אליו כל הטיפוסים מכל הסגנונות. הופכים אותם לעיסה אחת, בלי הבדלי מעמד, רקע וכל הדברים האלה שאנשים מאוד אוהבים כדי לבדל את עצמם מאחרים ולבנות יוקרה. זו כמובן הונאה אחת גדולה, כי לא נוצרת שום עיסה באמת. ההבדלים בין בני האדם גלויים לעין. ועם יד על הלב, בלי שום נימה שיפוטית ערכית: הצבא הפגיש אותי עם אנשים שספק אם הייתי פוגשת ביומיום שלי אלמלא השירות. 
 
את ל’ זיהיתי ישר כבת אותו כוכב שלי. שתינו ידענו כבר בבקו”ם שזו אהבה לנצח. עמדנו עם המדים החדשים הרופפים שזה עתה קיבלנו מהאפסנאי הקשוח. אל דאגה, המדים האלה יתמלאו מהר מאוד בקילוגרמים חדשים וטריים, אבל זה לא העניין. חלק דיברו זה עם זה, חלק בכו מהלחץ ואחרות חיכו בתור שהשתרך מול מאיה, בחורה שזיהתה פוטנציאל נדיר בערכת התפירה שניתנה לנו בשרשרת החיול והפליאה במומחיותה בהסרת שפם באמצעות חוט. 
 
בשעה שמאיה קנתה לה מעריצות, ל’ ואני עמדנו כשאפנו תחוב בספרים שהבאנו מהבית. זו הייתה ראשיתה של חברות אמת. בשבוע שיצאנו הביתה עצרנו בבית הוריה. את פנינו קידמו מיליוני אוגרים בכלובים, שהיו חלק מהמחקר של אמא שלה, ד”ר לזואולוגיה, ששלחה ידה בכתיבת שירה. יום אחד ישבה וקראה בפנינו שיר שכתבה על בסיס אחד ממחקריה. השיר הזה עסק בעכביש מזן מסוים, כזה שקושר את בת זוגו בקורי המשי שלו. הקשירה הזו, הסבירה בחרוזים מושלמים, מפחיתה את התוקפנות של הנקבה ומגבירה את השרידות של הזכר, וזה לא הכל: היא מביאה גם לשינוי התנהגותי אצל הנקבה, ממש כמו היפנוזה, כך שהיא מתמסרת לגמרי. 
 

המקאמה המבריקה שלה הולכת איתי מאז. את עכבישי האדם אני מזהה ממרחקים. הם טווים קורים עד חנק, ומי שמתרבה הודות לכך זה הם עצמם. הם גדלים וגדלים על חשבון השבויים שהם לוקחים. זה כישרון לא מבוטל, לקחת שבויים. אפשר למצוא אותו אצל ילדים קטנים, שדורשים לפדות חובות שאחרים צוברים אצלם. אפשר למצוא אותו אצל מבוגרים, שפשוט נולדו כאלה וגדלו להיות עוד יותר כאלה, ואפשר למצוא אותו בקרב מבוגרים שאצלם זו התנהגות נרכשת.
***

אני מוקפת באנשים שמרגישים חייבים. הילדים שלי מרגישים חייבים. אני עצמי מרגישה חייבת. מין אוטומטיזציה של תחושת החוב. אין להתבלבל עם תחושת מחויבות שמעידה על מסירות, על הוקרת תודה ועל רצון להביע אותה ולגמול טובה תחתיה כמובן. תחושת החוב היא תחושה חונקת. “הוא היה נחמד אלי בתחילת השנה בבית הספר, אבל עכשיו הוא מתנהג אלי רע מאוד ואני מרגיש שאני חייב לו”, אני שומעת מילד חמוד אחד. “הוא עזר לי לפרסם משהו שכתבתי”, אני שומעת ממבוגר נבון שמזהה את הקורים שנטוו סביבו, אבל לא מצליח להשתחרר מהם.
 
“תסמונת שטוקהולם!”, תזעקו בפניי. לא על זה אני מדברת בכלל. לא תסמונת שטוקהולם שבה השבוי מפתח נאמנות לחוטפו, ולא תסמונת לימה, שהיא תמונת מראה של תסמונת שטוקהולם, במסגרתה השובה מפתח אמפתיה כלפי שוביו. אני מתכוונת לתסמונת החוב שלעולם לא ייפרע. אני מכירה כמה עכבישים כאלה מקרוב. הם היו חלק בלתי נפרד מחיי, ובאופן לא מפתיע קמו להם יורשים שמקיפים גם את ילדיי.
 
יש פתגם של ביתא ישראל, שאומר: “קור עכביש אחד השזור בקורים רבים – חזק דיו כדי לקשור אריה”. אז לכבוד הקיץ החמים החלטתי לפרום את הקורים וללמד את ילדיי לפרום את הקורים. אנחנו אנשים מוקירי תודה גם בלי שהצד השני ירגיש צורך לטוות אלינו קורי שלשלאות. כשיגיע היום, אם יגיע היום, נזכור ונפדה את החוב. 
 
ואתם עכבישי אדם, תהיו נחמדים. אתם רוצים לעזור? תעזרו. ההרגשה שלכם תשתפר ואנשים לא ירגישו מועקה כלפיכם אלא רצון אמיתי לתת חזרה, כשתצטרכו.