ביום ראשון יצאה ההדלפה מהקבינט. רב־אלוף גדי איזנקוט מצא את עצמו, שוב, בעמדת השמאלן שנכנע לערבים. אותו רמטכ"ל שמוביל את המערכה ההתקפית בחזית הצפון, שטיפל והדביר את טרור היחידים, שמפקד על צבא שהרג מאז מרץ האחרון על הגדר בעזה 150 פלסטינים הצטייר, שוב, כמי שמגן בגופו על הערבים. במציאות, איזנקוט מגן בגופו על עם ישראל, אבל גם על הפוליטיקאים. הוא השכפ"ץ החי שלהם ודו־השיח שלו עם שר החינוך נפתלי בנט, שהודלף ביום ראשון בערב, פשוט התיר את דמו. בערוץ 20 לא המתינו דקה לפני שעלו עם דרישה שיתפטר תכף ומיד.

מזל שהקדנציה שלו נגמרת בעוד חמישה חודשים וכמה ימים. אחרת, אני לא רואה את איזנקוט מחזיק מעמד עוד הרבה זמן (הדברים האלה נכתבים בשמי ועל אחריותי בלבד ואינם תוצאה של תדרוך).

ביום שני, למחרת ההדלפה, יכלו חדי העין להבחין בשר בנט מסתודד עם הרמטכ"ל ארוכות, במסגרת סיור שטח שערך הקבינט. מהיכרות עם בנט אני מעריך שמצפונו הציק לו. מכיוון שאף אחד מהצדדים לא נידב את תוכן השיחה, אני מעריך הערכה מלומדת שבנט נשבע שההדלפה לא יצאה ממנו, שהוא מאמין ברמטכ"ל ומגבה אותו, אוהב את צה"ל ולא ייתן את ידו לפגיעה כלשהי באיזנקוט או במי מקציניו. אני גם מאמין שבנט מאמין בכנותם של דבריו אלה. הבעיה היא שהמציאות חורצת לה לשון מדי פעם והופכת את כל האמירות הללו למגוחכות. לבנט יש אילוצים פוליטיים. בסוף כל קדנציה מגיע נתניהו עם הקשית ההיא ושותה לו את המנדטים. הוא חייב בידול. הוא חייב לייצר לעצמו מרחב מחיה מימינו של ביבי. אז לפעמים זה בא על חשבון הצבא.

בחודש יוני ביצע צה"ל 21 תקיפות לעבר משגרי עפיפונים. בשבת, יום לפני ההדלפה המדוברת, ביצע צה"ל תקיפת עומק כבדה ביותר על חמאס, שכללה הורדת בניין רב־קומות, מחיקת בסיס והריסת שתי מנהרות. חשוב להגיד שמאז קום המדינה לא נשרט כאן איש מפגיעה של עפיפון או בלון. צריך לשמור על פרופורציות. גם כשהחל טרור היחידים היה נדמה שהתקרה נופלת עלינו. הצבא והשב"כ לקחו את העניין ברצינות, למדו אותו, בנו פתרון מושכל, מתוחכם, רב־שכבתי, והדבירו את גל הטרור הזה בזיל הזול. קרדיט על הפעילות הזו לקח על עצמו הקבינט. עכשיו, כשמופיעים העפיפונים והאנשים נקלעים לפאניקה, אף אחד לא סופר עד עשר לפני שהוא מסתער על הרמטכ"ל והופך אותו לשק חבטות.

הטור המלא - במעריב סופהשבוע