לא צריך היה את הוויכוח שהתנהל בתחילת השבוע בקבינט כדי לדעת שמשהו פגום בצמרת צה"ל. לא בצבא עצמו, שהוא צבא העם ויש בו גילויים נפלאים של תבונה ומסירות, אלא במנטליות ובדפוס החשיבה של המפקדים הבכירים ביותר. אלא שההדלפה מהקבינט המחישה את הבלבול המסוכן שבו לוקה צמרת הצבא הישראלי, ואיששה את הסיבה לדאגה שיש לכולנו. כשהשר נפתלי בנט דרש מהרמטכ"ל לפגוע במבוגרים ששולחים כלי נשק לאוויר ושורפים את דרום הארץ, אמר רא"ל גדי איזנקוט: "זה נוגד את עמדתי המבצעית והערכית".



משפט אחד קצר המחיש הכל. כי מה פסול בלחסל מחבל שמשלח עפיפון או בלון הליום בוער במטרה לשרוף את הבתים והשדות שלנו? להעלות גן ילדים על זאטוטיו באש? האם זה לא מובן מאליו מבחינה מבצעית? מה לא ראוי בזה מוסרית? זה משנה מהו האמצעי הטקטי שבו בחר האויב כדי לפגוע בנו: סכינים, עפיפונים או טילים? איזו הצדקה מבצעית או מוסרית יש לרמטכ"ל לסרב לסכל את הסיכון מבעוד מועד?



כרך חדש ל"מצעד האיוולת"



מי שינתח את הדפוס שצה"ל מוביל ושמשפיע על ההנהגה, יגלה סממנים דומים לאלה שהתקיימו בחברות ובצבאות חזקים שהתרסקו בגלל חולשה מנטלית. ניתוח עמדת צמרת הצבא יכול היה לשמש את ההיסטוריונית המנוחה ברברה טוכמן, לו הייתה עמנו, ולספק כרך נוסף של "מצעד האיוולת": אובדן שיקול הדעת, חשש מלהשתמש בכוח שבידיך, אי־הבנת האויב ועוד. קשה, למשל, שלא להיזכר בגנרלים הצרפתים בין שתי מלחמות עולם, מי שגרמו לצבא הצרפתי להתרסק אל מול הבליצקריג הגרמני. או האשליה וההונאה העצמית שבהן נפלו מגיני טרויה, שהכניסו את סוס העץ היווני בניגוד לאזהרות ולהיגיון.



אלא שהאיוולת שלנו תזכה לציון גבוה במיוחד במצעד, מכיוון שיחסי הכוחות שבין היוונים לטרויאנים ובין הצרפתים לגרמנים היו שונים לחלוטין מאלו שבינינו לבין העזתים. צה"ל יכול לרמוס את חמאס ב־72 שעות, ובכל זאת בצמרת שלנו חוששים ומהססים, ממציאים תירוצים ומתחבטים, הכל כדי לא לעשות את המובן מאליו - להכניע את האויב.



שטיפת המוח



מה גרם לרמטכ"ל לטעון שיש בעיה מוסרית לפגוע באויב שמשלח טרור של אש לעברנו? האם אין כאן אובדן אמונה בזכות ההגנה העצמית שלנו, בלבול לגבי מי הוא אויב ומיהי "אוכלוסייה מוגנת". מתברר ששטיפת מוח בת עשרות שנים יצרה מבוכה רעיונית בצמרת מערכת הביטחון. זו לא רק בעיה של הרמטכ"ל או המטכ"ל הנוכחי, אלא גם של מטכ"לים ורמטכ"לים קודמים, לרבות מטכ"ל צוק איתן, שפעל בניגוד לעקרונות המלחמה וגרם לתוצאות אומללות.



זה בא לידי ביטוי, כמובן, בהתנהלותו של רמטכ"ל מלחמת לבנון השנייה ו"ההתנתקות" דן חלוץ, שהתמסר לעקירה והתמכר לאיתותים ו"אש מנגד". זה ניכר במדיניות מתאם הפעולות בשטחים היוצא פולי מרדכי, שהעלה לדרגת אומנות את ההתמסרות לקבלני המשנה הפלסטינים - ארגוני הטרור. זה נפרש בקשת שלמה של מושגים ורעיונות שמכרסמים בתפקיד הצבא ובלגיטימיות פעולות ההגנה שלו.



עומק הבעיה הומחש, למשל, בחשיפה של ערוץ 20 מהשבוע על מחבל משוחרר בשם עלי אבו עוואד, שאף על פי שנידון לעשר שנות מאסר בגין מעשי טרור וריצה ארבע, הוא הוזמן כמה פעמים להרצות בפני מפקדים של צה"ל כהכנה לתעסוקה מבצעית באזור גוש עציון. גם אם ההזמנה לא אושרה על ידי הרמטכ"ל, היא מבטאת רוח שמנשבת מלמעלה, כזו שמנסה להבין את האויב במקום לנצח אותו.



שנים שוטפים לנו את המוח באמצעות ארגונים עוינים המכונים ארגוני זכויות אדם. את היפוך היוצרות הראשון ביצעה ממשלת אוסלו, שהפכה את האויב לפרטנר ואת המחבלים ל"מקבילים". מי שהסבירה שחייבים להחליף את הדיסקט.



פועל יוצא מהרוח הזו גרם לצה"ל להכשיר את המפקדים שלו דווקא במכון הרטמן ודומיו, מכונים בעלי השקפות שמאלניות מובהקות, שמשום מה הופקדו על הקניית הערכים למפקדי צה"ל. והנה, מתברר ששטיפת המוח עובדת ומבלבלת גם רמטכ"ל לא פוליטי כמו גדי איזנקוט. המוח והנשמה של צמרת הצבא מורעלים באופן שיטתי זה דור, ולכן יכולת המפקדים הבכירים לחשוב ולפעול כמו צבא נפגמה יסודית.



מסר לאויב, איומים כלפינו



אחד הביטויים המובהקים של השיבוש הוא אימוץ אסטרטגיית האיתותים והמסרים במקום נקיטת פעולה צבאית. זה 25 שנה שצה"ל הפך לצבא האיתות מישראל. הוא מעביר מסרים, משתמש במנופים, מתכונן לסבבים, מכיל, משתבלל. רק שכח להכאיב, לפגוע, להכריע. אפילו התמונות שהובלטו השבוע לגבי אימונים בכיבוש עזה היו יותר "תחזיקו אותי" ומסר מאשר פעולה אמיתית.



אם כי זה לא מדויק. צה"ל מרבה לאיים באחרונה דווקא על הציבור הישראלי והדרג המדיני. לכל אורך החודשים האחרונים הצבא מטפטף מסרים מרתיעים ומנסה להפחיד אותנו, שלא נעז לפקוד עליו לחסל את הטרור העזתי. לוחשים לנו שניאלץ להשתלט על עזה כולה, שיהיו בעיות בינלאומיות, שאסור לנו משפטית ועוד אינסוף הפחדות שווא. התופעה, אגב, לא חדשה. זכורה המצגת שהביא המטכ"ל לישיבת הקבינט בצוק איתן, זו שהציבה כמות מטורפת של נפגעים אם רק נעז להיכנס לעזה. מצגת האימים עבדה ואפילו הודלפה לעיתונות, כדי להצדיק את המורך של ראש הממשלה וצמרתו.



בד בבד, במקום להפעיל לוחמה פסיכולוגית נגד האויב, מפעילים אותה נגדנו. מספרים לנו, למשל, עד כמה הכאבנו לאויב בהפצצות, כשלמעשה עושים הכל כדי לא לפגוע בו. השבוע תדרכו את הכתבים הצבאיים לספר לנו על רב־קומות בשאטי שהופל, כמו הפגיעה ברבי־הקומות ששמה קץ לצוק איתן. אלא שהתמונות הוכיחו את הבלוף. מדובר בשלד אומלל של בניין, שנטען שחמאס התאמן בו. איזה רב־קומות ואיזה כאב.



שלא לדבר על העובדה שצה"ל, בניגוד לכל צבא בהיסטוריה האנושית, עושה הכל כדי לא לגרום לאויב נפגעים. כל כך הרבה תקיפות אוויריות וכמעט אין הרוגים? השגריר הקטארי לשיקום עזה מוחמד עמאדי חשף השבוע איך צוחקים עלינו. הוא הסביר שיש הבנה בין ישראל לחמאס לא לגרום להרוגים משני הצדדים ושלכן ישראל מודיעה לחמאס לפני תקיפות וממתינה עד שיפונו המחבלים מהמקום.



כלומר, מבחינת הרמטכ"ל זה בסדר מבצעית ומוסרית שנרסק מבנים ריקים ונעשה כאילו פגענו באויב, בעוד הם ממשיכים לשרוף לנו את הארץ? באמת קשה לקלוט.



להחזיר את הסוסים



יכול להיות שכאשר יתפרסמו הדברים הללו, או כמה ימים לאחר מכן, צה"ל כבר יתקוף באופן ממשי בעזה. נקווה שזו תהיה תקיפה אפקטיבית ומוחצת, ולא עקרה ומסורסת כמו כל "הסבבים" הקודמים שהתנהלו מאז "ההתנתקות" המהוללת. אבל עם כל ההערצה ללוחמים ולמפקדים, התקיפה הזו לא תשנה את העובדה שמי שגרם לה הוא לא צמרת הצבא אלא הציבור הישראלי. מי שלא השאיר לצה"ל ולראש הממשלה ברירה. מי שלא הסכים לקבל יותר תירוצים ומריחות.



ומעבר לכל, הגיע הזמן לשים את האצבע על הלך הרוח בצמרת הביטחון שחייבים לעקור אותו מהיסוד. עכשיו הזמן להשיב את הסוסים השועטים למטכ"ל ולוודא שהם יודעים שאנחנו צודקים.